ע"פ 2750/01 מדינת ישראל נ. כפאח אבו עטייה

המשיב הורשע בבית המשפט המחוזי לאחר שמיעת ראיות בשתי עבירות שוד שבוצעו בחבורה. כן הורשע במספר עבירות נלוות. בית המשפט המחוזי התחשב בגילו הצעיר של המשיב, שהוא יליד שנת 1981, וגזר עליו חמש שנות מאסר, שלוש שנים וחצי מתוכן מאסר בפועל. הערעור הוא מטעם המדינה ומופנה נגד קולת העונש.

הערעור בדין יסודו. המשיב ומספר אחרים חדרו בלילה לאתר בניה שבו התגוררו עובדים זרים, התחזו בפניהם כשוטרים שבאו לבדוק את מסמכיהם, ואגב כך ותוך איום של אחד מבני החבורה בסכין, שדדו מאחד העובדים 720 ש"ח ו-100 דולר. בהמשך של אותו לילה הגיעו בני החבורה לאתר אחר שבו נמצאו עובדים זרים, ושוב תוך התחזות לשוטרים ובאיומים, הפעם במקל, נטלו מן הקרוואן שבו התגוררו העובדים הזרים 8000 דולר, 12,000 ₪, תכשיטים שונים ושני מכשירי טלפון סולולרי. בצדק אומרת באת-כוח המדינה שהמשיב וחבריו בחרו בקרבנות פגיעים במיוחד. ואכן, עובדים זרים שאינם ממהרים להתלונן וגם אינם מתמצאים בהלכות המקום, זקוקים וראויים להגנת בית המשפט. העונש שהוטל על המשיב איננו משיג את מטרת הענישה הזו, אף לא על צד המינימום. אילו עמדנו להעניש את המשיב במידת החומרה של המעשים ראוי היה שנגזור עליו עונש חמור יותר. אך מחמת מידתנו הרגילה, שלפיה אין ממצים את הדין עם נאשם בשלב הערעור, אנו מחליטים לקבל את הערעור במובן זה שתקופת המאסר בפועל שנגזרה על המשיב תועמד על שש שנים ואילו המאסר על-תנאי שנגזר עליו יישאר על כנו. באת-כוח התביעה ביקשה גם לחייב את המשיב בתשלום פיצויים, אך בנסיבות העניין ולאור משך תקופת המאסר, לא ראינו מקום להיענות לבקשה.