ע"פ 2773/11 יוסף רקיבי נ. מדינת ישראל

השופטת מ' נאור :

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 31.3.2011 ב-תפ"ח 1149-09 (מפי כב' השופטים ר' כץ, א' ואגו, י' צלקובניק). במסגרת עסקת טיעון הורשע המערער, על פי הודאתו, בעבירות הקשורות לאירוע ירי. בית המשפט השית על המערער עונש של 3 שנות מאסר בפועל, שיצטברו לעונש מאסר בן 20 חודשים אותו מרצה המערער בגין עבירות סמים בהן הורשע.

כתב האישום

1.

ביום 1.12.2009 הוגש נגד המערער כתב אישום מתוקן שייחס לו עבירה של ירי באזור מגורים לפי סעיף 340א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), עבירות בנשק (הובלת נשק) לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, עבירה של השמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק העונשין ועבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק זה.

2.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 14.11.2009, נסע המערער יחד עם בן דודו, מסעד אשתיווי (להלן: מסעד ) וחבר נוסף, אסואין שמו, שהינו עובד זר מתאילנד (להלן: אסואין ), לאחד המשקים במושב עין הבשור כדי לרכוש שם שתייה חריפה. כשיצאו מרכבם זרק אסואין בקבוק על כלב שהיה במקום. גבריאל גרה, אזרח סודן שהתגורר ועבד במקום (להלן: המתלונן ), ניגש אל השלושה וביקש מהם שלא להכות את הכלב. בתגובה לדבריו של המתלונן, איים עליו המערער באלימות והפנה לעברו תנועה של חיתוך גרון. השלושה עזבו את המקום וחזרו למקום מגוריו של מסעד במושב, שם ישבו יחד ותכננו להכות את המתלונן ולהפחידו באמצעות אקדח. לאחר מכן נסעו לביתו של מסעד ביישוב תל ערד, שם לקח מסעד אקדח שהטמין בסמוך לבית. מאוחר יותר שמו פעמיהם חזרה לכיוון המושב, כשבדרך התאמנו מסעד ואסואין בירי מהאקדח. כאשר הגיעו למושב, החנו את רכבם בסמוך למקום מגוריו של מסעד, והתקדמו ברגל לכיוון המשק בו התגורר המתלונן. משלא מצאו את הקרוואן בו ישן המתלונן, החלו מסעד ואסואין לשוב על עקבותיהם. המערער, שרצה להמשיך בחיפושים, לקח ממסעד את האקדח. כאשר איתר המערער את הקרוואן, הודיע למסעד, וזה הנחה אותו לירות באוויר ולאחר מכן לחזור למקום מגוריו במושב. המערער עמד בחלון הסמוך למיטתו של המתלונן וירה ארבע יריות לכיוון הקיר בו נמצאת מיטתו של המתלונן. היריות לא פגעו במתלונן, אך חלפו בסמוך אליו. לאחר הירי ברח המערער מהמקום והסתיר את האקדח במקום לא ידוע.

3.

נגד שני המעורבים האחרים בפרשה (מסעד ואסואין) הוגשו כתבי אישום. הם הורשעו במסגרת הסדרי טיעון שנערכו עימם, בעבירה של אחזקת נשק, ומסעד הורשע אף בגין עבירת איומים. אסואין ומסעד נדונו ל-10 ו-23 חודשי מאסר בפועל, בהתאמה. כמו כן נגזר עליהם מאסר על תנאי.

גזר הדין

4.

ביום 31.3.2011 נגזר דינו של המערער. בית המשפט עמד על עברו הפלילי, הכולל הרשעה אחת בגין שתי עבירות סמים בגינן נדון ל-20 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. התביעה, כך צוין, ביקשה להטיל על המערער עונש חמור יותר מאשר הוטל על אסואין ועל מסעד, וזאת נוכח חלקו המרכזי בפרשה וטיבן של העבירות בהן הורשע. הסנגור טען כי חלקו של המערער באירוע היה קטן יותר מזה של מסעד, שהיה כאמור הבעלים של האקדח ואשר החזיקו לאורך רוב התרחשות האירועים. עוד טען בא-כוח המערער כי למרות שהמערער ירה לכיוון הקרוואן, לא

היה בכוונתו לפגוע במתלונן. עוד נטען כי לא היה ראוי להגיש בעניינם של אסואין ומסעד המערער כתב האישום השונה מזה שהוגש בעניינו של המערער. הסנגור הזכיר את העונש הקל שקיבל מסעד, שכאמור על פי הטענה חלקו באירוע רב, וגם הוא בעל עבר פלילי. לסיום הצביע הסנגור על הנסיבות המקלות הקיימות לגבי המערער הקשורות למצבה הבריאותי של אמו ולניסיון של המערער וזוגתו להרות. נוכח טיעוניו אלו, ביקש המערער כי יוטל עליו עונש מתון שירוצה באופן חופף לעונש אותו הוא מרצה.

5.

בית המשפט ראה את התנהגותו של המערער ככזו המחייבת ענישה מחמירה, כזו שתסייע בניסיון למגר את השימוש בכלי נשק שלא כדין. בית המשפט קבע כי העונש שיוטל על המערער צריך לשקף גם את פוטנציאל הפגיעה שהיה במעשיו; כן הדגיש בית המשפט כי חלקו של המערער בפרשיה הוא החמור מבין השלושה, המערער היה זה שסיכן את המתלונן ולא חדל ממעשיו בטרם נעשה שימוש בנשק. כמו כן, התחשב בית המשפט בתקופת המאסר אותה מרצה המערער בגין הרשעה קודמת ובנסיבותיו האישיות. בהתבסס על קביעות אלו, גזר בית המשפט את עונשו של המערער ל-36 חודשי מאסר בפועל, שיצטברו לתקופת המאסר שכבר הוטלה עליו עקב ההרשעה קודמת. בנוסף נגזרו על המערער 12 חודשי מאסר על תנאי.

הערעור

6.

לטענת בא כוח המערער, שגה בית המשפט בקביעתו כי חלקו של המערער בפרשיה גדול משל חבריו. לדבריו, דווקא חלקו של מסעד הוא החלק העיקרי בפרשיה, וזאת כיוון שעבירת הנשק (קרי, הובלתו), שהייתה העבירה החמורה שיוחסה למערער, בוצעה בעיקרה על ידי מסעד. עוד נטען כי המערער קיבל את ההנחיה לירות ממסעד. כמו כן, נטען כי משנתן בית המשפט משקל מכריע לכך שהמערער הוא שירה בנשק, הרי שעונש היה צריך להינתן בהתאמה לענישה הקבועה בחוק לעבירת הירי במקום המגורים, שדינה מאסר למשך שנה. בהתאם לניתוח זה, טוען בא כוח המערער כי שגה בית המשפט כשקבע לגבי המערער עונש מאסר למערער הארוך משמעותית משל חבריו. המערער טען כי היה מקום לתת משקל רב יותר לנסיבותיו האישות, המצטרפות להודאתו באשמה, להבעת החרטה ולנטילת האחריות על המעשים.

7.

המדינה מבקשת לתמוך בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

8.

לא ראינו מקום להקל בעונשו של המערער. נראה כי גזר הדין שהוטל על המערער נוטה דווקא לקולא, בשל העונשים הקלים שהוטלו על חבריו. אין ספק כי המערער הוא שהיה דומיננטי בארוע. בשל ויכוח של מה בכך, לא נתקררה דעתו של המערער עד אשר איתר את המתלונן וירה יריות מסוכנות, בעוד חבריו לאישום נואשו ועזבו את הזירה. המערער גילה נחישות בלתי מובנת בהשגת המטרה. היריות אותן ירה המערער סכנו את המתלונן ורק בנס לא קרה דבר. אכן, הנשק לא היה של המערער, אך הוא היה זה שעשה בו שימוש כלפי המתלונן, מכאן שחלקו הוא החמור מבין המעורבים.

9.

לא ראינו מקום להיעתר לערעור והוא נדחה.