ע"פ 2789/00 סולומון סויסה נ. מדינת ישראל

המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בסחיטה באיומים, בניגוד לסעיף 427 סיפא לחוק העונשין. בית-המשפט המחוזי גזר על המערער עשרה חודשים מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) ושנים-עשר חודשים מאסר על-תנאי. כמו כן חייבו לפצות את המתלונן בסך 4,000 ש"ח. הערעור שלפנינו הופנה נגד חומרת גזר-הדין. בפועל מיקד סניגורו של המערער את הערעור בטענה אחת ויחידה, והיא שעל אדם אחר שבמהלך אותה תקופה סחט כספים מן המתלונן נגזר עונש מאסר בעבודות שירות.

נקדים ונאמר שהמדובר בפרשה חמורה ביותר. המתלונן, איש ערירי כבן 66, התקיים מקיצבת זיקנה של הביטוח לאומי ומתשלומי פנסיה. המערער שפקד את ביתו של המתלונן מפעם לפעם העמיד פנים שהוא מבקש לסייע לו מפני אדם אחר המתכוון להתנכל לו. בפועל סחט המערער מן המתלונן כספים, מקיצבאות הזיקנה שלו ומתשלומי הפנסיה, באיומים שאם לא יתרצה לתת לו את הכספים (כביכול כדי לספק את דרישותיו של האלמוני) יבולע לו. המתלונן התפתה להאמין למערער. בסופו של דבר נלכד המערער לאחר שקבע להיפגש עם המתלונן ליד בנק כדי לקבל ממנו את כספי הסחיטה.

העונש שהוטל על המערער, שיש לחובתו הרשעות קודמות לא מעטות, היה עונש קל להפליא. בטענה כי בית-המשפט היפלה אותו לרעה ביחד לעונש היותר קל שנגזר על סחטן אחר, אין כל ממש. מן ההסבר של בא-כוח המדינה עולה כי התקיימו שיקולים אחדים להבחנה בין השניים, בכללם פער הגיל, שוני בעבר הפלילי ומעל לכול חולניותו הקשה של העבריין האחר. נראה שבסופו של דבר יצא המערער נשכר מהעונש הקל שהוטל על הסחטן האחר במובן זה שבית-המשפט לא ראה מנוס מהקלה גם בעונשו.

הערעור נדחה.

לבקשת הסניגור אנו מעכבים את תחילת עונש ריצוי המאסר למשך חודש. המערער יתייצב במדור הפלילי של בית-המשפט המחוזי בירושלים ביום 11.2.01, לא יאוחר מהשעה 10:00.

הערבויות הקיימות לשחרורו של המערער תישארנה בעינן. כמו כן ניתן בזה צו עיכוב יציאתו של המערער מן הארץ.