ע"פ 2815/14 מחמד שעאבנה נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

1.

ביום 14.5.2012, בשעות הבוקר, נהג המערער את רכבו ליד מוזיאון רוקפלר בירושלים, עקף שורה של כלי רכב שעמדו בנתיב נסיעתם ולאחר שהתבקש משוטר להציג את רישיון הנהיגה, ביצע פניית פרסה מסוכנת ונמלט מהמקום כשהרכב המשטרתי דולק בעקבותיו ולא שעה להוראות השוטרים לעצור בצד הדרך. תוך כדי נסיעה עקף המערער בצורה פזיזה רכב אחר, נסע על שטח אי תנועה משורטט וכאשר נאלץ לעצור בפקק תנועה והשוטרים ניגשו לכיוון דלת רכבו, האיץ המערער את הרכב ונמלט מהמקום. שעה קלה לאחר מכן התייצב המערער בתחנת משטרה וביקש להגיש תלונה על כך שרכבו נגנב וזאת במטרה להכשיל הליך שיפוטי בגין מעשיו המתוארים לעיל.

2.

המערער הודה בכל העובדות האמורות אשר פורטו בכתב אישום שתוקן בשנית, וזאת במסגרת הסדר טיעון שאליו הגיע עם המשיבה. בעקבות הודאתו, הורשע המערער במעשה פזיזות ורשלנות, בשיבוש הליכי משפט, בהפרעה לשוטר במילוי ובנהיגה אגב סטייה מנתיב, ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, שישה חודשי מאסר על-תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך שנה וחצי ופיקוח של שירות המבחן למשך שנה מיום מתן גזר הדין.

3.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד רכיב הפסילה שבגזר הדין ולטענת המערער הכביד בית המשפט קמא ידו עליו באשר לאורך הפסילה והוא עותר להקל בעונש זה ולהפחיתו כך שתקופת הפסילה לא תעלה על 12 חודשים. לטענת המערער תקופת הפסילה שהוטלה עליו משמעה חיובו במבחן מעשי ועיוני מחדש ולטענתו, יש בכך כדי לפגוע בפרנסתו ובפרנסת בני משפחתו והוא מדגיש כי אין לו עבר פלילי וכי עברו התעבורתי אינו מכביד.

המשיבה מצידה מתנגדת להקלה בעונש הפסילה וטוענת כי תקופת הפסילה שגזר בית המשפט קמא על המערער הולמת את מעשיו ואין להתערב בה. לשאלתנו, ציין ב"כ המשיבה כי הסדר הטיעון שהושג וסעיף העבירה שמצא את מקומו בכתב האישום המתוקן בשנית (מעשי פזיזות ורשלנות - עבירה לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), במקום סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, על-פי כתב האישום המקורי) נובע בעיקרו של דבר מקשיים ראייתיים שהתעוררו בתיק זה.

4.

דין הערעור להידחות.

כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בעונשים שמטילה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים שבהם העונש שהוטל סוטה לקולא או לחומרא באופן מובהק מן העונש המקובל והראוי באותו עניין ובהקשר זה יש לבחון, בין היתר, את מכלול העונשים המוטלים במסגרת גזר הדין ואת האיזון הפנימי שביניהם. במקרה דנן, איזן בית המשפט קמא כראוי בין מכלול העונשים שהטיל על המערער בהינתן הנהיגה הפרועה והפזיזה שביצע תוך הימלטות מגורמי החוק ואם לא די בכך, אף ניסה לשבש את החקירה בעניין זה בדרך של הגשת תלונה כוזבת על גניבת הרכב. בנסיבות אלה, לא מצאנו כי עונש הפסילה שהוטל על המערער חורג מן המקובל והראוי במידה כזו המצדיקה את התערבותנו כערכאת הערעור.

הערעור נדחה.