ע"פ 2820/12 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 10395-08-11, כבוד השופט מ' גלעד ) מיום 4.3.2012.

המערער הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור, מרמה והפרת אמונים ושיבוש מהלכי משפט. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המערער, ששירת כשוטר במשטרת ישראל, השתמש בגישה שהיתה נתונה לו לכספת המצויה בתחנת משטרת זבולון, ונטל לעצמו בארבעה מקרים שונים סכום כסף כולל בסך 9,090 ש"ח ו-560 דולר.

במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט על חומרת העבירה, ועל כך שככלל, הלכה היא שבמקרים בהם שוטר מעורב בעבירות מרמה, ייגזר עליו עונש מאסר בפועל. זאת, נוכח הפגיעה החמורה באמון הציבורי ובאמון שנותנים בתי המשפט בשוטרים. בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי אין מקום להיעתר לבקשת המערער לאי הרשעה אשר נתבקשה, נוכח פגיעה אפשרית באפיקי תעסוקה עתידיים. זאת, הן מאחר שבהסדר הטיעון הוסכם על הרשעה, והן מאחר ובנסיבות העניין, ונוכח חומרת העבירה, אין כל הצדקה לסיום ההליך בהיעדר הרשעה. בהמשך לכך, דחה בית המשפט את טענת המערער על פיה יש להקל בעונשו מאחר שהעבירות בוצעו על רקע מצוקה כלכלית ולא למטרות רווח. זאת, בין היתר, נוכח קביעת שירות המבחן כי המערער נהג להוציא הוצאות שונות על מוצרי מותרות ומותגים. לקולה התחשב בית המשפט בהודאת המערער; בחרטה שהביע; במצבו הכלכלי, ובכלל זאת בהיות ארבעה ילדים סמוכים לשולחנו ובהיותו פושט רגל; בפרסומים אודות הפרשה בכלי התקשורת והמחיר הציבורי שאלו גבו ממנו; בעובדה שמרבית הכספים הוחזרו; ובתסקיר שירות המבחן החיובי בעניינו. על בסיס זה, גזר בית המשפט על המערער 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, ופיצוי בסך 5,000 ש"ח לטובת משטרת ישראל.

מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי בית המשפט החמיר יתר על המידה בעונשו, וכי זה חורג מטווח הענישה המקובל. עוד טוען הוא כי בית המשפט לא נתן די משקל לתסקיר שירות המבחן החיובי בעניינו. בהמשך לכך, טוען המערער כי לא ניתן די משקל למצבו הבריאותי ולמצבו הכלכלי כשיקולים לקולה. לצד זאת, לטענתו, הרשעתו תפגע בכושר ההשתקמות שלו, שכן הוא עומד בפני בחינות לשכת עורכי הדין, לאחר שסיים את לימודיו ואת תקופת ההתמחות, וכי הרשעה בדין עלולה לעמוד לו לרועץ בפני קבלה ללשכה, כמו גם בפני אפיקי תעסוקה אחרים, כחוקר פרטי או כמגשר. יצוין כי במסגרת הדיון לפנינו זנח המערער את טענתו כי יש לבטל את ההרשעה, והגביל את הערעור לחומרת העונש בלבד.

במענה, סמכה המשיבה את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה העונש מצוי בטווח הענישה המקובל, ויש מקום לגזור מאסר בפועל בעבירות מסוג זה, המערערות את האמון הבסיסי הנתון לשוטרים.

לצד זאת, שירות המבחן הציג בפנינו את עמדתו, על פיה יש מקום להקל בעונש שנגזר על המערער, ולהעמידו על עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, בשילוב עם צו מבחן.

דין הערעור להידחות. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנוכחי, אין מחלוקת כי כלל השיקולים לעונש עמדו בפני בית המשפט המחוזי. השאלה המרכזית העומדת לדיון היא האם חרג בית המשפט מטווח הענישה לעבירות מסוג זה, ואם לאו, האם נתן במסגרת טווח הענישה המקובל משקל מספק לטיעוני המערער לקולה.

לא מצאנו כי בית המשפט המחוזי חרג מטווח הענישה. גזר הדין המנומק מתייחס בהרחבה לפסיקתו של בית משפט זה לעניין עבירות של גניבה, מרמה והפרת אמונים שבוצעו על ידי שוטר, תוך שימוש בסמכויות היתר שנתנו לו. אמנם, אין המקרה הנוכחי חמור כמקרה שנדון בע"פ 449/11 חג'ג' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.5.2011) (להלן: פרשת חג'ג' ). יחד עם זאת, אף העונש במקרה הנוכחי קל בצורה משמעותית מהעונש שנפסק ב פרשת חג'ג' . בהמשך

לכך, משבחן בית המשפט המחוזי את הפסיקה שהגישו לו הצדדים, ומצא כי העונש נופל במתחם הענישה הראוי, ומשלא הגיש המערער כל פסיקה המצביעה על פגם בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי לעניין זה, וכן נוכח העובדה שאף לדידנו מדובר בענישה במסגרת טווח הענישה הראוי, לא מצאנו לנכון להתערב בהיבט זה של גזר הדין.

אשר לאיזון שערך בית המשפט המחוזי בין השיקולים השונים במסגרת גזר הדין, לא מצאנו כי נפל פגם באיזון זה המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. אמנם בית המשפט המחוזי לא אימץ את עמדת שירות המבחן, אך אין בכך כדי להצביע על פגם בשיקול הדעת שהופעל על ידו. המלצת שירות המבחן כשמה כן היא – המלצה, אשר לרוב עומדים במוקדה שיקולי השיקום. זווית הבחינה של בית המשפט רחבה יותר, ועליו לאזן לצד שיקולי השיקום את שיקולי ההרתעה. אף אם במקרה הנוכחי סביר שאין מקום לתת משקל להיבט של הרתעת היחיד, ברי כי יש חשיבות ציבורית ממעלה ראשונה להרתעת הרבים. על כל שוטר לדעת שהאמון הציבורי המוקנה לו מחייב דבקות יתרה בחוק. זאת, בפרט מקום בו משתמש השוטר בסמכויות יתר המוענקות לו מכוח תפקידו.

בהמשך לאמור, חרף קיומן של נסיבות רפואיות ואישיות לקולה, לא מצאנו כי יש באלו כדי להצדיק את התערבותנו בעונש שנגזר על המערער.

סוף דבר, הערעור נדחה. המערער יתייצב בבית המשפט המחוזי חיפה ביום 29.7.2012 לא יאוחר מהשעה 10:00, לתחילת ריצוי עונשו. החלטתי מיום 5.4.2012 בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת בזאת.