ע"פ 2839/05 ראיד עבד אל קאדר נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המבקש בעבירה של נשיאת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך גזר בית המשפט למערער 4 שנות מאסר, מתוכן 3 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

כנגד פסק הדין, על שני חלקיו, הוגש ערעור לבית משפט זה, ובמרכזו הטענה כי לא היה מקום להרשעת המבקש, ומכל מקום, לא היה מקום להרשעתו בעבירה של נשיאת נשק, באשר העובדות שנקבע כי הוכחו, מצביעות על עבירה של החזקת נשק בלבד. לפיכך, סבור המבקש כי טובים סיכויו לצאת זכאי בדינו, ולחלופין, לזכות בהקלה בעונשו, ועל כן הוא עותר לדחיית ביצוע העונש עד למתן פסק הדין בערעור, תוך שהוא מדגיש כי למעט תקופה קצרה בה היה נתון במעצר, הוא התהלך חופשי במהלך כל משפטו.

הלכה היא כי הגשתו של ערעור אינה מהווה עילה לעיכוב ביצוע העונש. עם זאת, מצווה בית המשפט בבואו להכריע בבקשה מסוג זה, לתת את דעתו גם על זכותו של המערער לחירות, ולזכותו להעמיד את ממצאיה של הערכאה הדיונית לביקורתה של ערכאת הערעור. לפיכך, גובשו מספר מבחנים אשר ינחו את בית המשפט בהחלטתו, וביניהם אלה: חומרת העבירה בה הורשע הנאשם ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר, טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, עברו הפלילי של המבקש ונסיבותיו האישיות.

אמנע מלהביע דעה לגבי סיכויי הערעור, אולם אין מנוס מלהדגיש כי מדובר בערעור על ממצאים שבעובדה, וזו משוכה עמה מתקשה מערער בדרך כלל להתמודד, עקב ההלכה לפיה בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים מתחום זה. גם אורך תקופת המאסר (3 שנים) אינה מדברת בזכות המבקש, הואיל ומותר להניח כי שמיעת הערעור תתקיים זמן רב לפני שהוא יסיים לשאת בעונש, וממילא אין בדחיית הבקשה הנוכחית כדי לסכל את מטרת הערעור. זאת ועוד, למבקש עבר פלילי מכביד, חלקו בעבירות שאינן פשוטות כלל, ומכאן דעתי כי המאזן הכולל של השיקולים נוטה לחובת העורר, ואין בו כדי להצדיק את דחיית ביצועו של העונש.

הבקשה נדחית אפוא, ועל המבקש להתייצב לשאת בעונשו במועד אותו קבע בית המשפט המחוזי.