בבית המשפט העליון
ע"פ
2852/14
לפני:
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט ע' פוגלמן
המערערת:
מדינת ישראל
נ
ג
ד
המשיב:
אמיר קראעין
ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים
(כב' השופט ר' שמיע) בת"פ 480-05-13 מיום 6.3.2014
בשם המערערת:
עו"ד עדי צימרמן
בשם המשיב:
עו"ד נאיל זחאלקה
בשם שירות המבחן:
גב' ברכה וייס
פסק-דין
השופט ע' פוגלמן :
בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' שמיע ) הרשיע את המשיב – על פי הודאתו שניתנה בגדרו של הסדר טיעון – בהובלת נשק שלא ברשות על פי דין, בהחזקת נשק שלא ברשות על פי דין, ובשיבוש מהלכי משפט. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש מאסר בפועל בן שבעה וחצי חודשים, מאסר על תנאי של 6 חודשים וקנס בסך 2,000 ש"ח. ערעור המדינה שלפנינו נסב על קולת העונש.
1.
לפי כתב אישום מתוקן שעליו הוסכם בגדר הסדר טיעון, החזיק המשיב (נאשם 1 בכתב האישום המתוקן) ברשותו אקדח חצי אוטומטי, מחסנית לאקדח וכן שבעה כדורים, במשך תקופה של כשלושה חודשים שקדמו ליום 7.4.2013. כשבועיים לפני מועד זה, העביר המשיב לנאשם 2 חבילה שבה אקדח וכן צינור שבצידו קפיץ ועליו בורג. למחרת לקח הנאשם 2 את החבילה לביתו של המשיב, או אז נודע לו כי בחבילה אקדח, וזאת כאשר הראה המשיב את האקדח לנאשם 2, שהחזיק בו לזמן קצר בלבד. ביום 6.4.2013 הגיעו הנאשמים 3 ו-4 ברכבו של הנאשם 3 כדי לאסוף את המשיב ונאשם 2 מביתם, וזאת כדי להשתכר ביחד בחורשה כלשהי. כשהחלו בנסיעה, ביקש המשיב מנאשם 3 לחזור לביתו, אז ירד מהרכב, לקח את האקדח העטוף בבד מביתו וחזר לרכב. במהלך הנסיעה, הציג המשיב לנאשמים 2 ו-4 את האקדח והנאשם 4 אף החזיק אותו בידו. בשלב מסוים החליטו הנאשמים להחביא את האקדח ולא להסתובב עמו. הנאשמים עצרו את הרכב בסמוך לכיכר הסמוכה לאוניברסיטה העברית, הנאשם 3 פתח את מכסה המנוע כדי ליצור מצג שהרכב מקולקל, המשיב העמיד פנים כמטיל את מימיו ובזמן הזה החביא הנאשם 2 את האקדח בין העשבים במקום. לאחר מכן נסעו הנאשמים לחורשה סמוכה, שתו אלכוהול ועישנו חשיש. לאחר מספר שעות, חזרו הנאשמים למקום המחבוא על מנת לאסוף את האקדח. הנאשם 3 שוב פתח את מכסה המנוע על מנת ליצור מצג שהרכב מקולקל, המשיב שוב העמיד פנים כמטיל את מימיו ובזמן הזה הוציא הנאשם 2 את האקדח ממקום המחבוא והחזירו לרכב בשלב זה, נהג הנאשם 3 בניגוד לכיוון התנועה בכביש חד סטרי הסמוך לאוניברסיטה. כשהבחינו הנאשמים כי מתקרב אליהם רכב משטרה, ביקש המשיב מהנאשם 2 להחביא את האקדח עם המחסנית והכדורים. הנאשם 2 הסתיר את האקדח מתחת למושב האחורי ברכב. מיד לאחר מכן נעצרו הנאשמים על ידי כוח משטרה שעבר במקום. במהלך האירוע נהג הנאשם 3 ברכב כשהוא נתון תחת השפעת אלכוהול. לאחר ששוחרר המשיב ממעצר, ובכוונה לשבש את חקירת הנושא ולהסתיר ראיות מפלילות, לקח מביתו את הצינור המוזכר לעיל, ניקה אותו באמצעות חולצתו כדי למחות את טביעות אצבעותיו והשליך אותו לפח אשפה במעלה הרחוב שבו הוא גר.
2.
תסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי, עמד על גילו הצעיר של המשיב, צעיר בן 21, סטודנט במכללת דוד ילין, שעברו הפלילי נקי, ועל ההשפעה האפקטיבית של מעצרו בעקבות חשיפת הפרשה, בכיוון של המחשת והבנת חומרת מעשיו וכן בכיוון חידוד גבולות המותר והאסור, ורתיעה מחזרה על מעשים דומים בעתיד. בהינתן כל אלה, המליץ שירות המבחן להימנע מהשתת עונש מאסר בפועל וראה להמליץ שאם יסבור בית המשפט כי יש מקום להטלת מאסר בפועל, יהיה זה במסגרת של עבודות שירות.
3.
בגזר דינו המפורט עמד בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שמיע ) על חומרתן היתירה של עבירות בנשק, וקבע כי מתחם הענישה ההולם בענייננו נע בין 5 חודשי מאסר שיכול שירוצו בעבודות שירות, לשנת מאסר בפועל בהתייחס לעבירות הנשק; ולעניין שיבוש ההליכים ממאסר על תנאי ועד 4 חודשי מאסר בפועל. בגזירת עונשו של המשיב הובא בחשבון גילו הצעיר, עברו הנקי, הודאתו, והפגיעה שנגרמה לו בעקבות מעצרו וההליך הפלילי. בית המשפט הוסיף כי "יש לקחת בחשבון גם את הכלל בדבר אחידות הענישה והבאתו לידי ביטוי בענייננו באופן יחסי לנאשמים האחרים בתיק שעונשם נקבע במסגרת הסדר טיעון סגור". נציין כאן, במאמר מוסגר, כי קודם לגזר הדין בענייננו, ביום 24.11.2013, נגזר דינם של הנאשמים 3 ו-4 ל-4 חודשי מאסר בפועל וחודשיים וחצי מאסר בפועל בהתאמה, במסגרת "הסדר טיעון סגור". בית המשפט ציין בנוסף כי נסיבות העבירה מעמידות אותה במדרג הנמוך בעבירות הנשק. בצד האמור, נתן בית המשפט משקל לאינטרס הציבורי, ולצורך להרתיע את הציבור ואת הנאשם מפני ביצוע עבירות נשק. באיזון בין שיקולי הענישה, גזר בית המשפט על המשיב את העונש המפורט ברישא. על הנאשם 2 נגזרו חמישה חודשי מאסר בפועל (בצד עונש מאסר על תנאי וקנס). הערעור שלפנינו מכוון, כאמור, לקולת העונש של המשיב 1.
4.
המדינה עומדת על הסיכון הרב העומד בצידן של עבירות הנשק, ועל כך שהעונש שהוטל על המשיב אינו הולם את חומרת מעשיו ואת רמת הענישה העומדת בעבירות מעין אלה. להשקפתה, העונש אינו מבטא כראוי את האינטרס הציבורי שבענישה מחמירה ומרתיעה, ולא היה מקום ליתן משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב. מה גם שתפקודו החיובי והנורמטיבי לא מנע ממנו את ביצוע העבירות. המדינה אף חולקת על מתחם הענישה שנקבע במקרה זה.
המשיב מבקש להשאיר על כנו את גזר דינו של בית המשפט המחוזי, מטעמיו.
5.
לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, לא ראינו לשנות מהעונש שנגזר על המשיב. אכן, מקובל עלינו שמציאות החיים מחייבת מתן ביטוי הולם למסוכנות שהיא פועל יוצא מזמינותם של כלי נשק לחלק מן הציבור וכך אנו פוסקים לא אחת. דא עקא, שגזירת הדין במקרה האינדיבידואלי היא פועל יוצא של פסיפס שיקולי ענישה, הנבחנים בכל מקרה ומקרה לגופו, כפי שנעשה גם במקרה שלפנינו. היינו נוטים לקבל את טענת המדינה כי העונש שנגזר על המשיב אינו משקף רמת ענישה ראויה, אילו המשיב היה ניצב לפנינו בפני עצמו. דא עקא, שבבחינת שיקולי הענישה נתן בית המשפט המחוזי משקל גם לעקרון אחידות הענישה, ולעונשים המוסכמים שנגזרו על שותפיו של המשיב לפרשה, שהפכו חלוטים, ומטבע הדברים מקובלים הם אף על המדינה שהייתה שותפה להצגתם לפני בית המשפט. אכן, קשה לחלוק על כך שהמשיב
היה דומיננטי במסכת האירועים, ומכאן גם ענשו היחסי הכבד יותר. בצד האמור, יש לשמור על יחס ראוי בין העונשים שנגזרו על המעורבים השונים שהיו שותפים בהובלת הנשק (ובפרט הנהג, שאף היה נתון להשפעת אלכוהול), לבין חומרת המעשים שיוחסה להם. בדין אפוא ניתן משקל מתאים לשיקול זה. כאשר לכך מתווספים שיקולי הענישה הנוספים, ובכלל אלה גילו של המשיב, עברו הנקי, הטלטלה שעבר עם מעצרו, והמלצתו החיובית של שירות המבחן, המסקנה מן המכלול היא שהאיזון בין שיקולי הענישה אינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור; מה גם שכידוע, זו האחרונה אינה נוהגת למצות את הדין עם הנאשם, ואין היא מתערבת בחומרת העונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרה של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת.
מטעמים אלה, החלטנו לדחות את ערעור המדינה.
ניתן היום, י"ח באייר התשע"ד (18.5.2014).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט