ע"פ 2862/12 אהרון מילמן נ. מדינת ישראל

המשנָה לנשיא מ' נאור:

1.

על העובדות בענייננו אין חולק. בליל יום 1.7.2011 שהו המערערים, אחים ילידי 1985 ו-1986, בחוף לבנון שבכנרת. בינם לבין אנשים נוספים ששהו בחוף התפתחה תגרה, במהלכה הכו הנוכחים זה את זה ואף השליכו באוויר כסאות. במהלך התגרה הפיל המערער 2 מנגל ובו גחלים בוערות, אשר פגע בשרון יונה (להלן: המתלונן ). המתלונן ספג מטר של גחלים לוהטות, ורשת המנגל הלוהטת נפלה עליו. הוא נכווה באופן קשה, ונגרמו לו חבלות באף, נפיחויות וחתכים בפנים. בעובדות אלו הודו המערערים במסגרת הסדר טיעון, וכאמור אין הן שנויות במחלוקת. העבירות שיוחסו למערערים בגין האמור היו תגרה במקום ציבורי (עבירה לפי סעיף 191 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק )), ולמערער 2 – מעשי פזיזות ורשלנות (עבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק).

2.

ביום 6.12.2011 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' בן-חמו) בעניין הסדר הטיעון. בדיון הציגה באת כוח המשיבה את הסדר הטיעון בזו הלשון (כך על פי הפרוטוקול): "הנאשמים יודו בכתב האישום המתוקן. הנאשם 1 ישלח לתסקיר אשר ידון גם בשאלת הרשעתו, הנאשם 2 יורשע, ישלח אף הוא לתסקיר קצין מבחן. הטיעון לעונש בעניינו של הנאשם 1 יהא פתוח וכל צד יטען את טיעוניו גם בשאלת ההרשעה. באשר לנאשם מס' 2, התביעה תבקש להשית עליו עונש מאסר בפועל בן 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס. ההגנה תטען כאוות נפשה...". בהכרעת הדין שניתנה בתום הדיון הרשיע בית המשפט את המערער 2 במיוחס לו, והורה על הגשת תסקיר מבחן. אשר למערער 1, הורה בית המשפט כי התסקיר יוגש לפני החלטה בעניין ההרשעה, ויתייחס הן לשאלת ההרשעה והן לשאלת העונש.

3.

בהסדר הטיעון הוסכם, בנוסף, כי המערערים יפצו את המתלונן ב-25,000 ₪, ובשלב הטיעונים לעונש הודיעו המערערים כי הסכום הופקד. לבית המשפט הוגשו תסקירי המבחן האמורים, אשר המליצו להימנע מהרשעת המערערים, בהתחשב בעברם הפלילי הנקי ובהשפעתה האפשרית של הרשעתם על שיקומם והשתלבותם בשוק העבודה. בית המשפט המחוזי לא ראה מקום לאמץ המלצה זו. הוא עמד על כך שהמערער 2 הורשע במסגרת הסדר טיעון, והמלצת שירות המבחן בעניינו איננה מעלה נסיבות חריגות וייחודיות המצדיקות את ביטול ההרשעה. אשר למערער 1, שכאמור שאלת ההרשעה הושארה פתוחה לגביו, קבע בית המשפט כי אין מקום להימנע מהרשעתו. בית המשפט ציין כי הקשר בין המערערים הוא הדוק, וכי במעשיו תרם המערער 1 לחבלות החמורות שנגרמו למתלונן. לפי קביעת בית המשפט, המקום להבחין בין השניים הוא בשאלת העונש, ולא בשאלת ההרשעה. לאחר ששקל את מכלול הנסיבות ואת המלצת שירות המבחן, גזר בית המשפט על המערער 1 שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות; קנס בסך 10,000 ₪ ועונש מאסר של חודש אחד על תנאי. על המערער 2 גזר בית המשפט 300 שעות לתועלת הציבור, קנס בסך 10,000 ₪, ו-6 חודשי מאסר על תנאי.

4.

הערעור שלפנינו התמקד בעיקר בנושא ההרשעה, וטענותיהם של המערערים נסבו על השלכותיה השליליות של הרשעתם על אורח חייהם ועל השתלבותם בשוק התעסוקה. נטענו אף טענות בעניין האופן בו הוצג לבית המשפט המחוזי הסדר הטיעון, אשר לטענת המערער 2 מנע ממנו להציג טענותיו גם לעניין ההרשעה. בשולי הדברים ביקשו המערערים הפחתה של הקנס, והמערער 2 ביקש לקצר את עונש המאסר על תנאי שהוטל עליו. המערערים תמכו יתדותיהם בתסקירי המבחן, אשר שבו והמליצו גם בערכאתנו להימנע מהרשעת המערערים. קצינת המבחן הגב' אלימלך הדגישה בדיון כי המערערים נמצאים בראשית התפתחותם המקצועית, כי סיכויי השיקום שלהם גבוהים, וכי הם ביצעו את מרבית שעות השירות לתועלת הציבור שהוטלו עליהם. המשיבה מצידה טענה כי יש להותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו, וכי הוא מאוזן וראוי הן בהיבט ההרשעה והן בהיבט העונש.

5.

לא ראינו מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לא על ידי ביטול ההרשעה לגבי המערערים או מי מהם, ולא לגבי העונש. המערערים היו מעורבים בתגרה אלימה שגרמה לפגיעות קשות למתלונן, והאינטרס הציבורי מחייב להרשיעם. האופן בו הוצג הסדר הטיעון לבית המשפט המחוזי איננו מעלה או מוריד. בחנו את השאלה אם יש מקום להימנע מהרשעה לגופה לגבי שני המערערים, ולא מצאנו כי מתקיימות בענייננו נסיבות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות להימנע מהרשעתם. סיכויי השיקום של המערערים אכן נראים גבוהים, ואף אנו שותפים לתקווה כי יבחרו הם בדרך חדשה; ואולם, הכלל הרגיל בפלילים הוא כי כשהוכחה העבירה מורשע הנאשם, ואין לסטות ממנו במקרה זה (ראו לאחרונה בפסק דינו של חברי השופט שהם: רע"פ 9118/12 פריגין נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (1.1.2013), והאסמכתאות שם). אשר לעונש, אנו סבורים כי הוא מאזן נכונה בין השיקולים השונים, וכי יש בו הבחנה ראויה בין חלקם של שני המערערים בביצוע העבירות.

6.

סוף דבר: הערעור נדחה.