ע"פ 2866/11 יגאל בן יוסף נ. מדינת ישראל

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' נועם), שגזר על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך שלוש שנים עבירות אלימות מסוג פשע, ופיצוי המערער בסך של 100,000 ש"ח. הערעור מופנה נגד רכיב המאסר בפועל בלבד.

רקע

המערער הורשע בהסדר טיעון על יסוד הודאתו בעובדותיו של כתב אישום מתוקן בעבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, המערער ומשפחת המתלונן גרים בשכנות בבניין מגורים בירושלים. ביום 9.4.10 בשעה 21:30 או בסמוך לכך, הבחינו המתלונן ואשתו במים הזורמים ממרפסת דירתו של המערער על גגון מרפסת דירתם. המתלונן עלה לדירת המערער כדי לברר את פשר הנזילה, דפק בחוזקה על הדלת מספר פעמים ולא נענה. בעודו פונה לחזור לדירתו, פתח המערער את הדלת והמתלונן נכנס לביתו של המערער. בבית התפתח עימות בין השניים, שבמסגרתו לקח המערער סכין שהיתה מונחת בסמוך ואיים על המתלונן שיצא מהדירה. בעקבות זאת התפתח בין השניים מאבק שבמהלכו דקר המערער את המתלונן בבטנו פעמיים, וגם הוא עצמו נחבל. כתוצאה מן הדקירות נגרמו למתלונן חתכים עמוקים בבטנו, המעי הדק שלו נחתך לשניים והוא נזקק לטיפול רפואי אינטנסיבי, לרבות קטיעה של 15 ס"מ ממעיו.

במסגרת הסדר הטיעון התחייבו הצדדים שלא לחרוג מעובדות כתב האישום המתוקן; ואולם בכל הנוגע לנסיבות שבמהלכן בוצעה הדקירה, הוסכם ביניהם כי כל צד יוכל להביא ראיות ולהשמיע טענות ביחס למהלך העימות ולמידת החבלה שהוסבה למערער עצמו. באשר לעונש, הוסכם בין הצדדים כי המשיבה תעתור לעונש של מאסר בפועל לתקופה של 33 חודשים, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בשיעור של 100,000 ש"ח וכי ההגנה תהיה חופשית בטיעוניה לעניין רכיב המאסר בפועל.

בהסכמת הצדדים נערך למערער תסקיר שירות מבחן. מסקירת התסקיר בגזר הדין עולה כי המערער, בן 55, גרוש בשנית ואב לחמש, מתקיים בעיקר מקצבת נכות על רקע מחלת הסכרת שבה הוא לוקה. לחובתו הרשעות קודמות בגין עבירות של תגרה, קבלת דבר במרמה, החזקת סמים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. שירות המבחן התרשם כי למערער אין דפוסי התנהגות עבריינים והעריך כי מעשיו נבעו ממצב של דחק וחרדה. לצד זאת, התרשם כי יתכן שבאישיותו קווים אימפולסיביים וכי הוא עושה שימוש במנגנוני הגנה של הכחשה והשלכה בהתייחסותו לאירועים. על רקע זה העריך כי למרות שהוא מכיר בחומרת מעשיו, לא יוכל הוא להפיק תועלת מקשר טיפולי. אשר לעונש, ציין כי ענישה בין כותלי הכלא עלולה להביא לרגרסיה במצבו הבריאותי והנפשי ולכן המליץ לשקול האפשרות להטיל עליו מאסר שירוצה בעבודות שירות.

בפרשת גזר הדין, נמנעה המשיבה מלהשמיע ראיות בדבר נסיבות ביצוע הדקירה, בעוד שהמערער בחר להעיד בעניין והשמיע שני עדים מטעמו. המערער העיד כי עובר לאירוע לא היו בין המתלונן לבינו כל עימותים. לדבריו, נדחף פנימה לתוך הדירה על-ידי המתלונן שמיד תקף אותו במכות אגרוף בכל חלקי גופו. בנסיבות אלה נטל המערער סכין שהיתה מונחת בהישג יד בסמוך, אשר הוטמנה שם להגנה עצמית על רקע אירוע שהתרחש בעבר שבו הותקף המערער קשות בדירתו ונזקק לטיפול רפואי. הוא הוסיף כי גם כאשר אחז בסכין המשיך המתלונן לתקוף אותו וכי במהלך המאבק אף נאלץ להעביר את הסכין מיד ליד וכתוצאה מכך נחתך בידו. המערער התקשה לשחזר את הרגע שבו דקר את המתלונן וטען כי היה נסער, תשוש וחסר אונים.

בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירה, נסיבות ביצועה ותוצאתה, שלמרבה המזל לא נסתיימה בפגיעה בנפש. הוטעם כי נסיבות העימות, כפי שתוארו על-ידי המערער בעדותו, לא היו קרובות כלל ועיקר לסיטואציה של הגנה עצמית, שהצדיקה את נטילת הסכין, לא כל שכן, את דקירתו של המתלונן פעמיים בבטנו. עוד עמד בית המשפט על הצורך למגר את תופעת תת-תרבות הסכין, במילותיו, בדרך של הטלת ענישה מחמירה. על רקע זה פסק בית המשפט כי ראוי להשית על המערער עונש של מאסר שירוצה בין כותלי בית הכלא ולא בעבודות שירות, כבקשת בא כוחו של המערער. עם זאת, לעניין משך תקופת המאסר, התחשב בית המשפט בשיקולים לזכות המערער ובכללם מצבו הבריאותי, הודאתו, הסכמתו לפצות את המתלונן בסכום לא מבוטל, והעובדה שהלה היה במעצר במשך חמישה חודשים ומאז נתון במעצר בית, והשית עליו את העונש המפורט לעיל.

בא כוח המערער עותר להקלה בעונש המאסר שהוטל על המערער. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא העניק ביטוי הולם לנסיבות המקרה כפי שהוצגו בעדות המערער והעדים מטעמו, ואשר לא נסתרו על-ידי המשיבה. הוא מדגיש כי המתלונן נכנס לדירת המערער ללא הסכמתו ותקף אותו עד כדי שהמערער נאלץ לאיים עליו בסכין למען יצא, אולם המתלונן בחר שלא לצאת אלא להתעמת עם המערער. עוד הדגיש את העובדה שהמערער נפצע בעצמו במהלך העימות ונגרמו לו חתכים רבים. עוד נטען כי יש להחיל במקרה דנן את ההלכה בדבר הקלה בעונש מקום שבו חל "כמעט סייג" מאחריות פלילית, ובענייננו הסייג של הגנה עצמית. כמו-כן, סבור בא כוח המערער כי בית המשפט לא נתן משקל הולם לנסיבות לקולה לרבות מצבו הבריאותי של המערער, שהותו כחמישה חודשים במעצר ושישה חודשים במעצר בית והסכמתו מראש לפצות את המתלונן בשיעור גבוה מהמקובל במקרים מסוג זה. לבסוף, נטען כי העונש שנגזר חורג לחומרה מעונשים שנגזרו במקרים דומים.

באת כוח המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. היא מדגישה כי מדובר בעבירת אלימות חמורה שבוצעה עם נשק קר. היא אינה חולקת על תיאור נסיבות המקרה כפי שהובא על-ידי המערער בפני בית המשפט המחוזי, אולם מדגישה היא את חומרת המעשה ותוצאותיו. לשיטתה, אין בנסיבות המקרה כדי להופכו לאירוע קל, בלתי מכוון או גובל בהגנה עצמית. היא סבורה כי העונש שנגזר על המערער מדוד ומשקף גם את הנסיבות לקולה הקיימות במקרה הנוכחי.

הכרעה

עיינו בכתב הערעור, שמענו את טענות הצדדים בדיון והגענו לכלל מסקנה כי המקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים, שבהם תתערב ערכאת הערעור בחומרת העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית (ראו, למשל: ע''פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.06); ע''פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 12.5.09)). משכך, דין הערעור להידחות.

נסיבות המקרה כפי שתוארו על-ידי המערער בעדותו בבית המשפט המחוזי לא נסתרו על-ידי המשיבה ולמעשה אינן עומדות במחלוקת. מאלה (ומכתב האישום המתוקן) עולה כי המערער הותקף על-ידי המתלונן בפתאומיות במכות אגרוף, נחבל ודימם בעקבות התקיפה. עוד עולה כי המתלונן לא שעה לאזהרת המערער לאחר שכבר נטל את הסכין לידו ובחר להישאר ולהתעמת עם המערער בדירתו. הצדדים אינם חלוקים כי הסיטואציה לא נכנסת תחת הסייג של הגנה עצמית מפאת חומרת תגובתו של המערער למתקפת המתלונן. עם זאת, גורס בא כוח המערער כי יש להקל בעונש מן הטעם שלפנינו סיטואציה של "כמעט סייג". איננו סבורים כי החלת הלכת ע"פ 7075/03 אלון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.8.06) במקרה שלפנינו תוביל להקלה בעונש. הקלה בנסיבות של "כמעט סייג" יוחדה למקרים גבוליים, שבהם המבצע ניצב על סיפה של ההגנה. ככל שהפער שבין התנהגות הנאשם ליסודותיה של ההגנה גדולים – כך תקטן הנטייה להתחשב בנאשם במסגרת גזר הדין שיושת עליו ( שם , בפסקה 17). אף שיש בסיטואציה שאליה נקלע המערער מן הדמיון לסיטואציה של הגנה עצמית, אנו סבורים כי לא ניתן לומר כי התנהגותו חרגה במידה מועטה בלבד מההתנהגות הנדרשת לכינון הסייג של הגנה עצמית. המערער נטל סכין חדה וארוכה, בלשונו, ונעץ אותה בבטנו של המתלונן פעמיים בעומק שהצריך התערבות כירורגית וקטיעת חלק ממעיו. לרקע עוצמת תגובתו של המערער – והתוצאה הקשה שנגרמה למתלונן מעידה עליה – נטייתנו להתחשב בו מטעם זה אינה עולה כדי המידה המצדיקה התערבות בעונש שהושת עליו.

נוסיף כי נוכח חומרת העבירה ותוצאתה סבורים אנו כבית המשפט המחוזי כי היה מקום להשית במקרה זה עונש מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח. השיקולים לזכות המערער באו לידי ביטוי בתקופת המאסר שנגזרה. בית המשפט המחוזי העניק משקל, בין היתר, למצבו הרפואי של המערער, הודאתו, סכום הפיצוי שהיה נכון לשלם למתלונן ותקופת מעצרו. התרשמנו כי העונש מאוזן וראוי בנסיבות העניין ולא מצאנו מקום להתחשבות נוספת בעטיין של הנסיבות לקולה שפורטו, זאת אף בשים לב להתרשמותו של שירות המבחן מן המערער בתסקירים שנערכו בעניינו.

אין בידינו לקבל גם את הטענה כי העונש חורג מרף הענישה המקובל במקרים דומים. עיינו בפסקי הדין שאליהם הפנה בא כוח המערער ולא התרשמנו כי אלה מבססים את המסקנה כי העונש שנגזר בעניינו של המערער חורג בצורה משמעותית מרף הענישה. ממילא נותרנו בדעה כי העונש הולם בנסיבות העניין ואף שחשיבותו של עיקרון אחידות הענישה אינה שנויה במחלוקת, הרי שאחרי ככלות הכל, מדובר בשיקול נוסף בין מכלול השיקולים שבמלאכת הענישה (ע"פ 6541/11 תיים נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (לא פורסם, 13.3.12)).

הערעור, אפוא, נדחה. המערער יתייצב לריצוי עונש המאסר במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 20.5.12, 10:00.