ע"פ 2866/99 חניה יוסף נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, על-פי הודאתו, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, ונגזרו עליו שש שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

לפי פסק-הדין, עד לשנת 1996 עבד המערער כנהג מונית, וחי בכבוד עם אשתו ושני ילדיו, בני חמש ותשע שנים. באותה שנה, פותה המערער להיכנס למועדון ההימורים "מונטה-קרלו", אשר נוהל על-ידי פרנסואה אביטל (להלן: פרנסואה), והפך למהמר כפייתי. המערער הפסיד באותו מועדון כ180,000- ש"ח.

המערער התגרש מאשתו, ומכר את כול רכושו, על-מנת להחזיר את החוב. לאחר ששילם סך של 174,000 ש"ח לפרנסואה, הסכים המערער לעבוד במועדון ההימורים, כאשר חלק משכרו נוכה תמורת יתרת החוב, וחלקו הקטן נותר בידיו. משביקש המערער להפסיק לעבוד, ודרש תשלום גבוה יותר עבור העבודה שעשה בעבר, על-מנת שיוכל לשלם מזונות לילדיו, סירב פרנסואה להיענות לבקשתו.

בין השניים פרץ דין ודברים, במהלכו הכניס פרנסואה את ידו לכיסו. המערער חשש שפרנסואה עומד לתקוף אותו באקדח או בסכין, שלף מכיסו אקדח, אותו החזיק ברישיון, ירה, ופגע ברגלו של פרנסואה. המערער המשיך לירות לעברו של פרנסואה, אף לאחר שהלה נמלט מפניו. לאחר האירוע המתואר, נסע המערער לארצות-הברית, אך מששמע כי המשטרה מחפשת אחריו, הסגיר עצמו לשלטונות האמריקאים.

פרנסואה עצמו לא הגיש תלונה למשטרה, ואף בעדותו בבית-המשפט הכחיש, כי מכיר הוא את המערער, וכי נורה על-ידו. ההרשעה כולה מבוססת על עדותו של המערער, על-פיה נקבעו העובדות שפורטו לעיל, ואשר בהתחשב בהן, גזר בית-המשפט המחוזי את דינו של המערער.

בערעור שבפנינו טען הסניגור, כי בית-המשפט המחוזי לא נתן לעובדות שקבע בגזר-הדין את המשקל הראוי. המדינה מצידה סבורה, כי העונש שהוטל הוא מאוזן, ומשקף את חומרת העבירה מחד, ואת הנסיבות המיוחדות של המקרה מאידך.

הגענו לכלל דעה, כי בית-המשפט המחוזי לא נתן דעתו לעובדה, שבפנינו מקרה בו פעל הנאשם, מבחינה סובייקטיבית, כדי להגן על עצמו, אם כי מבחינה אובייקטיבית, התנהגותו לא עמדה בדרישת החוק. זאת, כיוון שלפרנסואה, כפי שציינה באת-כוח המדינה, לא היה, ככל הנראה, נשק (אם כי, אין על כך מידע אובייקטיבי), ועל-כל-פנים, המערער המשיך לירות גם לאחר שפרנסואה נמלט.

אלא שמקרה בו נאשם, היורה במי שמסכנו מתוך הגנה עצמית, אך במצוקתו ממשיך ללחוץ על ההדק גם לאחר חלוף הסכנה, מהווה דוגמא קלאסית לעונש מופחת, אותו ראוי לתת במקרים בהם התנהגות הנאשם אינה מגיעה לכלל הגנה עצמית הפוטרת מאחריות.

ברי, כי המערער, אשר חיסל את כל רכושו בשל הלחץ שהפעיל עליו פרנסואה, חשש מאוד מפניו של איש זה, ועל-כן, בנסיבות אותן תיאר, חש כי חייו בסכנה.

בהתחשבנו באמור לעיל, נראה לנו כי ניתן להקל בדינו של המערער במידת מה. אנו מקבלים איפוא את הערעור, ומעמידים את עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער על שלוש שנים, בניכוי תקופת מעצרו, לרבות תקופת המעצר בארצות-הברית, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי. יתר חלקי גזר-הדין יעמדו בעינם.