ע"פ 2869/10 עומר מסרי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 18.08.09, בשעת לילה, נמצא המערער נוהג במשאית שנגנבה מבעליה, ואותה עת היה פסול מלהחזיק ברישיון נהיגה. בעת שהמשאית חלפה באחד המחסומים הבחין בה עובד של חברת איתוראן, ומשבדק ומצא כי היא גנובה, דיווח על כך למשטרה. בעקבות מידע זה אותרה המשאית על ידי שוטרים אשר הורו למערער לעצור, אך הוא התעלם מדרישה זו. יתרה מכך, שעה שאחד השוטרים החל לעקוף את המשאית התקרב אליו המערער במהירות גבוהה, ועקב חשש שיבולע לו, מיהר השוטר לסטות הצדה. בהמשך המרדף נהג המערער במרכז הכביש תוך ניסיון לנגוח בניידות, עד שלבסוף עצר והחל נמלט רגלית, אולם שוטרים שדלקו אחריו עצרו אותו.

המערער הודה בעובדות האמורות, ובעקבות כך הורשע בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שימוש ברכב ללא רשות הבעלים ונהיגה ללא ביטוח ובזמן פסילה. על כל אלה הוא נדון ל-45 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי ונאסר עליו לקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 36 חודשים. כמו כן, נדון המערער לפסילה על-תנאי, והופעלו, במצטבר, שני מאסרים מותנים שעמדו נגדו, בני 12 חודשים כל אחד, כך שתקופת מאסרו הכוללת עומדת על 69 חודשים.

המערער, הסבור כי העונש שהושת עליו הנו חמור יתר על המידה, מבקש כי נקל בו, ולכך אין בידינו להיעתר. המערער חטא בעבירות שלמרבה הדאבה הפכו בשנים האחרונות לנפוצות, כאשר נהגים אינם מצייתים להוראות שוטרים לעצור, ונמלטים תוך כדי ביצוען של עבירות בטיחותיות רבות בהן כרוכה סכנה של ממש לחייהם של משתמשים אחרים בדרך. התנהגות מסוג זה הסתיימה לא אחת גם בפגיעות בנפש, ועל כן קבעה ההלכה הפסוקה כי יש להחמיר בענישתם של עבריינים בתחום זה, ואם לא כדי לסלק תופעה זו כליל מחיינו, אזי לפחות לצמצם את ממדיה. נראה כי המערער התקשה להפנים פסיקה זו, ובעניינו של המערער נאמרים הדברים ביתר שאת נוכח עברו הפלילי ועונשי המאסר על תנאי שאף הם לא גרמו לו לשנות

את אורחותיו. אף אנו, כמו בית המשפט המחוזי, לא ראינו סיבה לפקפק בממצאיו של שרות המבחן, שהנו גוף מקצועי המשתדל להאיר כל פן חיובי באישיותו של נאשם, ועל כן מקובלת עלינו הערכתו לפיה נשקפת מהמערער סכנה, והראיה הטובה ביותר לכך הן עובדותיו של כתב-האישום הנוכחי. בנסיבות אלו, וחרף נימוקי הערעור שהובאו בפנינו בהרחבה, לא ראינו מקום לשנות מהעונש.

הערעור נדחה.