ע"פ 2876/05 זיאד עבד אל חי נ. מדינת ישראל

בשתי הזדמנויות, האחת בחודש נובמבר 2003 והאחרת בחודש אוגוסט 2003, העסיק המבקש תושב האזור ששהה בישראל שלא כדין. בפתח הדיון בפני בית משפט השלום בכפר סבא, הודיעו הצדדים כי גיבושו הסכם טיעון, במסגרתו הודה העורר באישומים שיוחסו לו, והמשיבה עתרה לגזור לו 45 ימי מאסר, 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 1500 ₪, וכן לחייבו לחתום על התחייבות להימנע מעבירה לפי חוק הכניסה לישראל.

בית משפט השלום אימץ את המלצת הצדדים לעונש כלשונה, וחרף זאת הגיש העורר ערעור לבית המשפט המחוזי כנגד גזר הדין. את הצעד הבלתי-שגרתי הזה הסביר בא כוחו המלומד של העורר דהיום, עו"ד י' עאמר, בכך שההסכמה אליה הגיעו הצדדים התבססה על ההלכה הפסוקה, לפיה על מבצעיהן של עבירות לפי חוק הכניסה לישראל, יש לגזור מאסר בפועל, והגיעה השעה להעמיד הלכה זו לביקורת נוספת של ערכאת הערעור.

הנמקה זו אין בידי לקבל, הואיל ואם כך סבר העורר, היה עליו להעמיד שאלה זו למבחנו של בית משפט השלום, ומטעמים השמורים עמו בחר שלא לעשות זאת. אכן, לעולם שמורה לנאשם הזכות לערער על החלטותיה של הערכאה הדיונית, אולם אני מתקשה לראות בנסיבותיו של מקרה זה, כיצד ישכנע העורר את ערכאת הערעור להתערב בעונש לו הוא נתן את הסכמתו .

במצב זה, וחרף תקופת המאסר הקצרה שהושתה על העורר, לא שוכנעתי כי הוכחה עילה כלשהי אשר תצדיק את עיכוב ביצועו של העונש, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.

העורר יתייצב לשאת בעונשו ביום א' בניסן תשס"ה (10.4.05), עד לשעה 11:00 בבית משפט השלום בכפר סבא, ובלבד שהערבויות שניתנו על ידי העורר תעמודנה בעינן עד לאותו מועד.