ע"פ 2889/07 מחמוד רובעי נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

רקע וטענות

א.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט דרורי) בת"פ 2037/06. הכרעת הדין ניתנה ביום 7.2.07, וגזר הדין ביום 21.2.07; הודעת הערעור ונימוקי הערעור מתייחסים הן להכרעת הדין הן לגזר הדין, אולם בדיון בפנינו (ביום 28.1.09) צומצם הערעור בעקבות הערותינו לגזר הדין בלבד, טענה שנדחתה.

ב.

בבית המשפט קמא הורשע המערער בעבירות הבאות: סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; מעשה פזיזות ורשלנות; פריצה לרכב; חבלה במזיד לרכב; גניבת רכב; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; אי ציות לשוטר; חציית קו הפרדה רצוף; סטייה מנתיב נסיעה; אי-ציות לרמזור אדום; ושהייה בלתי חוקית בישראל – עבירות לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977, חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, וחקיקת התעבורה. נקבע, כי המערער גנב משאית, באמצעות פריצת שמשתה ופירוק חלקים ממערכת ההנעה; נהג במשאית בפראות ותוך סיכון חיי אדם, במטרה להימלט מכוחות משטרה שדלקו אחריו; התנגש פעמיים במכוון בניידת משטרה; ובסופו של דבר, ברח בריצה משוטרים שניסו לעצור אותו, ונאבק בהם באלימות; כל זאת, בעודו שוהה בארץ באיסור. הכרעת הדין ניתנה "לאחר ניהול משפט הוכחות שנמשך ישיבות לא מעטות", כלשונו של בית המשפט קמא, במהלכו טען המערער כי אדם אחר הוא שנהג ברכב, וכי היה "טרמפיסט" בלבד, טענה שנדחתה.

ג.

בגזר דינו ייחס בית המשפט קמא חומרה רבה למעשים בהם הורשע המערער: שהייה בלתי חוקית בארץ – עבירה נשנית בעברו של המערער, שנעברה כנקבע לשם גניבה ולא לשם פרנסה לגיטימית; גניבת רכב "מקצועית" – עבירה שעל נזקיה עמד בית המשפט בהרחבה, וגם בתחום זה חטא המערער בעבר; נהיגה פראית ומסוכנת, שיכולה היתה להביא לפגיעה בחיי אדם; ולבסוף, הפרעה אלימה לשוטרים. הודגשו שיקולי הרחקה מהחברה והרתעה, והוזכר, כי תלויים ועומדים כנגד המערער שני עונשי מאסר על תנאי. בית המשפט ציין, כי "לא מצא שיקולי קולא", ודחה את בקשת המערער להתחשב בגילו, בהיותו אב לארבעה ילדים, ובמצבו הכלכלי הקשה (שהביאו כנטען לעבירות מתוך רצון להתפרנס). בית המשפט לא ראה כשיקולים משמעותיים את העובדה שהמערער נחבל בעת ביצוע המעצר, ומנגד את העובדה שבחר לנהל הגנה ממושכת. ואולם, הובאה בחשבון הימנעותו של המערער מהבעת חרטה ממשית.

ד.

בסיכומו של דבר, נגזרו על המערער העונשים הבאים: 110 חודשי מאסר בפועל (6 חודשים ועוד הפעלת 6 חודשי מאסר על תנאי בגין כניסה לישראל באיסור; 30 חודשים בגין העבירות הכרוכות בגניבת הרכב; 50 חודשים בגין העבירות הכרוכות בנהיגה המסוכנת; 9 חודשים ועוד הפעלת 9 חודשי מאסר על תנאי בגין הפרעה לשוטרים); פיצוי בסך 10,000 ₪ לבעל המשאית, וקנס באותו סכום – או חודש מאסר נוסף בגין כל סך 1,000 ₪ שלא ישולם תוך שנה אחת; שלילת רשיון נהיגה לצמיתות; וכן תקופות מאסר על תנאי (4 חודשים בגין כניסה לישראל באיסור, 12 חודשים בגין עבירות רכוש, 15 חודשים בגין סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, 8 חודשים בגין הפרעה או אי-ציות לשוטר).

ה.

בערעור נטען, לעניין גזר הדין , כי העונש שהוטל חורג משמעותית לחומרה מרף הענישה המקובל, ומקביל לעונש שהתבקש על ידי בא כוח המשיבה בתיק

– אשר ציין שמדובר לשיטתו בהעלאת הרף. נטען, כי בית המשפט התמקד בשיקולי הרתעה בלבד, תוך זניחת השיקולים שעניינם הנסיבות הספציפיות של המערער והמקרה. כן נטען, כי היה על בית המשפט להעניק משקל לפציעתו של המערער במהלך מעצרו, ולנסיבותיו האישיות, ובפרט קשיים כלכליים שליוו את מהלך חייו.

ו.

בפנינו טען בא כוח המערער, כי העונש חמור במיוחד, בהתחשב בכך שלא היו נפגעים בנפש, ומדובר בעבירה ראשונה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; העונש מגיע בפועל לכמעט המירב שביקשה התביעה (עשר שנים), וזאת אף שהמערער ביצע את העבירות בתיק זה – כטענתו – להביא אוכל לילדיו. נטען כי אכן למערער עבר פלילי אך הוא מתקדם בגילו, עייף ורצוץ. נאמר כי העונש שהוטל חורג מן המקובלות בכגון דא, מה גם שלא יינתנו למערער ככל הנראה חופשות וכן לא ינוכה שליש, וכי ניתן משקל יתר לשיקולי הרתעה.

ז.

בא כוח המדינה טען מנגד כי גם אם העונש אינו חמור, סוטה מן השורה; זאת, מה גם שרק בנס לא נפגעו אנשים באופן חמור ממעשי המערער; בנסיבות של גניבת משאית, דהירה בה ונגיחת מכוניות, ונוכח עברו הפלילי; המערער גם הביא עדי שקר לבית המשפט, הדיח ותיאם גירסאות.

הכרעה

ח.

אכן, למערער - יליד 1971 - שמונה הרשעות קודמות בטרם תיק זה בבית המשפט בישראל, בעבירות רכוש למיניהן וכן בעבירות שהיה בלתי חוקית והפרעת שוטר במילוי תפקידו, שראשיתן משנת 1991 בהיותו בן פחות מעשרים. בתחום הרכוש המדובר בעבירות רבות של התפרצות למגורים ולרכב, גניבה מרכב, חבלה במזיד ברכבו, והחזקת מכשירי פריצה, וכן הורשע בזיוף ושימוש במסמך מזויף, התחזות וגם שוד מזוין. הרשעות אלה נסתיימו בגזרי דין שהביאו לשנות מאסר רבות בטרם תיק זה. המערער לא נרתע, ומדי שחרורו ממאסר המשיך ב"מעשיו הטובים" תוך תעוזה ועזות פנים, כפי שמוכיחה הפרשה הנוכחית.

ט.

נוכח כל האמור, בדין יש לנהוג במערער לכף חובה. השילוב בין הפרשה החמורה נשוא התיק, עברו הפלילי הכבד, שיקולי ההרתעה ליחיד ולרבים, ועל כולנה הצורך להגן על הציבור מפגיעתו הרעה של המערער, שברי מתוך גליון הרישום הפלילי, כי אך השתחרר ממאסר פלוני, לא רחק היום ושב לסורו בעבירות חדשות וכך פעם אחר פעם - כל אלה מצדיקים מאסר ממושך.

י.

הסניגור תלה בבית המשפט קמא "גזענות" רחמנא ליצלן, בכך שבית המשפט נדרש להרתעה בכגון דא כלפי תושבי הרשות הפלסטינאית. ראש ההרכב ושופטיו העירו בעניין זה, שאין מדובר חלילה ב"גזענות" אלא בהידרשות לכך, בידיעה שהיא נחלת הרבים, שחלק מגניבות הרכב בישראל נעשה על-ידי תושבי רש"פ והרכבים מועברים לשטחיה, וזאת לשהיה בלתי חוקית כשלעצמה. הקושי, שעליו הצביע גם בית המשפט קמא, הוא בכך שלצערנו אין עדיין מסגרת הולמת של יחסים משפטיים עם הרש"פ, דבר המשליך על תחומים רבים, לרבות מעצרים וענישה, ואין זה המקום להכביר מלים, אך ברי שבנושא קשה וממשי עסקינן.

י"א.

בית המשפט קמא בחר לחלק את רכיבי גזר הדין בין עבירותיו השונות של המערער. מבלי שניטע מסמרות, יש וריאציות שונות במדיניות השיפוטית להתיחסות לעבירות שונות שבכתב אישום אחד, וכמובן לא הרי עבירות הנובעות מאותו מעשה כהרי עבירות הנובעות ממעשים שונים; ולא הרי מקרה שבו מוטל מאסר הארוך מן העונש המירבי שבדין בגין העבירות השונות כהרי מקרה שאינו כזה. ברע"פ 8316/05 מדינת ישראל נ' סגל (לא פורסם) כתב חברי השופט לוי כלהלן:

"כאשר בית-משפט מרשיע נאשם בשורה של עבירות, ומחליט להטיל בגינן מספר עונשים, הוא יכול לפרט את העונשים בגין כל עבירה ולהורות על הצטברותם, אולם, לא מוטלת עליו חובה לעשות כן, והוא רשאי לגזור עונש מאסר כולל אשר אינו מגדיר 'תיבה עונשית' לכל אחת מן העבירות, ותקרתו נקבעת על-ידי צירופן של תקופות המאסר המרביות הקבועות לצדה של כל אחת מן העבירות. פרקטיקה אחרונה זו מקובלת מאד, ואף קיבלה את אישורו של בית-משפט זה בשורה של פסקי-דין (ראו ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421; רע"פ 86/88 מג'יצב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 10.8.88); רע"פ 137/89 שהין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 5.12.89); רע"פ 3311/92 מדינת ישראל נ' מחמוד (לא פורסם, מיום 3.9.92); ראו גם את דעת הרוב בדין וחשבון הוועדה לבחינת דרכי ההבניה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין (תשנ"ח) 27, אשר המליצה להותיר פרקטיקה זו על כנה). על יתרונותיה של הענישה הכוללת עמדה השופטת ד' ביניש:

'יתרונה של שיטת העונש הכולל הוא בכך שהיא מאפשרת לבית-המשפט להביע עמדה עונשית ראויה ביחס למכלול התנהגותו הפלילית של הנאשם. במקרים רבים, כאשר ההרשעה מתייחסת לשורת עבירות המהווה מסכת אחת של התנהגות עבריינית, הגם שניתן לחלקה באופן טכני למספר עבירות, ראוי להטיל בגינה עונש כולל אחד. כך הוא המצב כאשר כל העבירות נגזרות מתכנון עברייני אחד עד שאין לפרוט את ההתנהגות העבריינית לעונשים נפרדים. כך גם כאשר העבירות אינן מבוצעות במישור אחד מבחינת הזמן, אך בשל מהותן, מספרן, תדירותן והזיקה ביניהן, ניתן לראות בהן מכלול אחד של התנהגות עבריינית' (רע"פ 5798/00 ריזי נ' מדינת ישראל פ"ד נה(3) 1, 12)'.

עם זאת, ראוי לציין כי לשיטת הענישה הכוללת יש גם חסרונות. בית משפט זה כבר עמד על כך בציינו כי 'ענישה בדרך זו אינה מאפשרת לקבוע באופן פרטני איזה חלק מתקופת המאסר הכולל נזקף לכל עבירה' (ראו רע"פ 5798/00 הנ"ל, בעמ' 12). עניין זה עלול להקשות גם על ערכאת הערעור, כאשר מונח בפניה ערעור המכוון כנגד העונש, ועל כן הנחתה הפסיקה כי 'כאשר לא קיים קשר עובדתי כזה בין העבירות השונות, ובמיוחד כאשר העבירות חמורות הן ותקופות המאסר הנגזרות בגינן ארוכות הן, שמן הראוי לפרט את מידת העונש המוטלת על כל אחת מן העבירות שבהן באה ההרשעה באותו משפט. פירוט כזה, בנוסף לתועליות אחרות שבו, ימריץ את בית המשפט לנמק ולהסביר את הסיבות שהניעוהו להשית עונש מאסר כולל העולה על תקופת המאסר הארוכה ביותר שהוטלה על ידו על אחת מן העבירות, במידה וכאשר אכן עשה כך' (ע"פ 212/79 הנ"ל, בעמ' 427)".

ואנכי הוספתי שם, "כי לטעמי כשהמדובר בתקופות מאסר שהן ארוכות מן העונש המירבי המוטל בדין בגין אחת העבירות, ראוי לפרט את מידת העונש שהחליט בית המשפט להטיל בגין כל אחת מן העבירות".

י"ב.

לא נכחד, כי בסופו של יום הפרקטיקה המקובלת בכגון דא היא בכל זאת עונש כולל, כפי שתיאר השופט לוי, אך אין כמובן דופי בפירוט; ואולם, עדיין על בית המשפט לבחון, בסופו של יום, במבט כולל את התוצאה היוצאת מלפניו, ואת משמעה האופרטיבי. במקרה דנא ברי, מחד גיסא, כי על העונש ליתן ביטוי לחומרה המיוחדת של שילוב כל הרכיבים

העומדים לחובת המערער, כאמור. אמנם בעבר לא הורשע המערער - כפי שטען הסניגור אל נכון - בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, אך בעבירה זו כשלעצמה, נוכח שכיחותה ופגיעתה הקשה, מוטל ככלל עונש של מספר שנות מאסר - אמת מידה של ארבע שנים נקבעה בין השאר בע"פ 2100/06 מדינת ישראל נ' אלקיעאן (לא פורסם) (השופט לוי), אם כי היו מקרים של שפיטה לתקופות שונות לכאן או לכאן, על פי נסיבות ספציפיות. נוכח חומרת המקרה, אין להסתפק בשנות מאסר קצרות, ותוספת העבירות כפי שנמנתה מצדיקה החמרה של ממש (ראו גם ע"פ 3260/06 אלסרחין נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט לוי). גם לא נוכל לקבל, כי טעמים כלכליים מצדיקים עבירות, לא כל שכן עבירות חמורות מסוג זה. מאידך גיסא, לאחר שיקול באנו לכלל מסקנה, כי במאזן הכולל החמיר בית המשפט קמא עם המערער והגביה את הרף במקרה ספציפי זה יתר על המידה, זאת בלא שניטע מסמרות באשר למקרים אחרים שהם חמורים במיוחד. החלטנו להעמיד את המאסר בפועל על שבע שנים. אנו מאמינים כי במקרה דנא כי בעונש זה יש גם כדי לגמול למערער כפרי מעלליו, וגם לאותת לאחרים, יהיו אשר יהיו, כי דין עבירות כאלה להיענש בחומרה. לא ראינו מקום להתערב בשאר רכיבי העונש - הקנס, הפיצוי והמאסרים על תנאי, והם יעמדו בעינם.