ע"פ 2894/01 אבו נאב סמיר נ. מדינת ישראל

המערער נמצא אשם בעבירות שוד וחבלה בכוונה מחמירה. בית המשפט המחוזי גזר עליו ארבע שנים וחצי מאסר בפועל ועוד שנה וחצי מאסר על-תנאי. כן הפעיל כנגדו שבעה חודשי מאסר על-תנאי, ששה מתוכם במצטבר לעונש המאסר שהושת עליו בשל העבירות נשוא הרשעתו הנוכחית. הערעור שלפנינו הוא על חומרת העונש.

המעשה בתמצית: המערער ושלושה אחרים תקפו את המתלונן אשר מצא מחסה בבית נטוש בתל-אביב. אחד מחבריו של המערער ביקש מהמתלונן את מכנסיו. כשסירב המתלונן למסור לו את המכנסיים, היכו אותו ארבעת הנאשמים במקלות ובקרשים, כפתו את רגליו והדפו אותו לעבר חלון. תוך כדי מאבק נפל המתלונן מבעד לחלון אל אבני המרצפת של החצר ונחבל בצורה קשה.

בית המשפט המחוזי היה ער לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות המצערות של המערער שגדל בתנאי עזובה חומרית וחברתית. אך בקביעת העונש ראה לייחס משקל לחומרתו המופלגת של המעשה, לתוצאותיו הקשות וכן לעברו הפלילי של המערער שביצע את העבירות בעוד עונש מאסר על-תנאי תלוי ועומד כנגדו.

בערעור התמקדה הסניגורית בטענה עיקרית והיא הפער בין העונש שנגזר על המערער לבין העונשים שנגזרו על שניים מבין שלושת שותפיו. שניים אלה היו קטינים כבני שש-עשרה וחצי, בעוד שלמערער מלאו שמונה-עשרה שנה סמוך למעשה. ביחס לשני הקטינים החליט בית המשפט להסתפק, לגבי האחד, בהחזקה במעון נעול לתקופה של שנתיים וחצי, ואילו ביחס לשני - בהחזקה במעון פתוח לתקופה של שנתיים.

לנוכח טענת הסניגורית שפער זה איננו מוצדק, עיינו בגזר הדין שהתיחס לשני הנאשמים הקטינים ונחה דעתנו כי בנסיבות העניין רשאי היה בית המשפט להבחין בין עונשו של המערער לבין עונשם של הקטינים. חלקיהם של הנאשמים בביצוע המעשה היו אמנם זהים, אך לגבי הקטינים נמצאו נסיבות אינדוידואליות שהצדיקו פניה למסלול השיקומי, במקרה האחד במידה אף יותר מודגשת מאשר במקרה האחר. יצוין כי בינתיים נגזר גם דינו של הנאשם הרביעי בפרשה, שהוא בגיר, ועליו גזר בית המשפט עונש מאסר לתקופה זהה לזו שהושתה על המערער. נתנו דעתנו לכך שהמערער מבין את חומרת מעשהו ומצטער עליו, אך בכך בלבד אין כדי להצדיק הפחתה בעונש המאסר שהוטל עליו, שבנסיבות העניין אינו יכול להיחשב כחמור יתר על המידה.

הערעור נדחה.