ע"פ 2894/02 בוריס שטיינר נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי :

1.המערער, בוריס שטיינר, הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב בביצוען של עבירות שוד, החזקת נשק שלא כדין ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 402(ב) בשילוב עם סעיף 34א' לחוק העונשין, סעיף 144(ב), וכן סעיף 334 בשלוב עם 335(א)(2) לחוק. המערער זוכה מעבירה של קשירת קשר לבצע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק.

בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא נטען, כי המערער ושניים מחבריו: אלכסיי פיטגורסקי וסטניסלב נקרסובסקי, תקפו בשעת לילה מאוחרת אדם שניקרה בדרכם ברחוב נווה-שאנן בתל-אביב, במטרה ליטול ממנו אקדח שנשא עמו. בני החבורה הכו את המתלונן מכות נמרצות, וגם בעת שכבר שכב על הרצפה חסר אונים, המשיכו לבעוט בו. אלכסיי נטל ממכנסיו של המתלונן את ארנקו וכן את האקדח, ובהמשך מסר את הנשק למערער. במהלך הקטטה ניסו אנשים לבוא לעזרת המתלונן, וביניהם היה עד-התביעה ציון לוי, אך סטניסלב בעט בפניו בחוזקה ולוי איבד את הכרתו. משהגיעו אנשי משטרה למקום, הם עצרו את אלכסיי וסטניסלב בעוד שהמערער נמלט תוך שהוא משליך מידיו את האקדח, אך לאחר מרדף קצר הוא נלכד.

כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות בבית החזה ובפניו, והוא אושפז במשך מספר ימים בבית חולים.

2.המערער, שהכחיש כי נטל חלק בתקיפתו של המתלונן, טען כי באותו לילה הסב עם שני חבריו בבר שם לגמו משקאות חריפים. בשלב כלשהו אזלה באותו עסק וודקה מן הסוג החביב עליו, והוא יצא כדי לקנות בקבוק משקה ממקום אחר, ואז הבחין בהתקהלות. הוא פילס את דרכו בתוך הקהל על מנת להגיע לעמדת תצפית נוחה, ומיד לאחר זאת החליט להסתלק מהמקום, אך שוטרים שהגיעו לזירה עצרו אותו חרף טענתו שלא היה לו חלק בתקיפת המתלונן.

בעת הדיון פני הערכאה הראשונה היה מוסכם על הכל, כי המתלונן היה קורבנה של תקיפה קשה, והסכמה זו נבעה לא רק מכך שבעקבות התקיפה נותרו על גופו של המתלונן חבלות שחייבו את אשפוזו, אלא גם עקב כך שלתקיפה היו עדי ראיה כפי שיפורט להלן:

א.ציון לוי ששמע את המתלונן צועק כי מנסים לגנוב את אקדחו, ניסה, כאמור, לבוא לעזרתו, אך ספג בעיטה בפניו ואיבד את הכרתו. עם זאת הוא הספיק לראות את המערער גוהר על המתלונן, ואף נתן בו סימן ("השמן"), והכל מסכימים כי תאור זה הלם את מבנה גופו של המערער. עד זה ציין כי את המערער ואת סטניסלב הוא כבר ראה בעבר באותו אזור, אף שלא קיימת ביניהם הכרות אישית ("אני מכיר אותם מהרחוב שם, את נאשם 2 והנאשם 3, הם כל הזמן יושבים ומשחקים... אני עובר ומסתכל עליהם", ראה עמ' 126 לפרוטוקול הדיון).

ב.מנשה יעקב ראה את המתלונן שוכב על הרצפה, ושלושה אנשים, וביניהם המערער, אותו הגדיר כ"שמן" תוקפים אותו. עד זה גם הבחין באדם נוסף (העד ציון לוי) כשהוא מוטל חסר הכרה על הרצפה.

ג.אמיר אטיאס ראה את תקיפתם של המתלונן וציון לוי, וכן ראה את המערער ("השמן") נמלט מהמקום. העד הצטרף לשוטרים שדלקו אחריו, וכאשר הוא נלכד, נערך על גופו חיפוש ולא נמצא דבר, אולם אטיאס הבחין באקדח שהיה מוטל בתוך פח אשפה, וזה נתפס על ידי השוטרים.

ד.השוטר דהן שהגיע לזירה דקות ספורות לאחר שהמשטרה הוזעקה לשם, הספיק לראות את המערער וחבריו ניצבים ליד המתלונן, ואותה שעה היו על בגדיהם כתמי דם ובפיהם קללות ברוסית. השוטר כבל את אלכסיי וסטניסלב, וכשפנה לכבול את המערער הוא מצא שזה הסתלק מהמקום. העד ושוטרים נוספים דלקו אחריו ועצרו אותו, וגם דהן טען כי האקדח אשר נגנב מהמתלונן נמצא בפח אשפה סמוך.

ה.סרגיי חנוכייב הוא בעל הבר בו הסבו המערער ושני חבריו, והעד ציין שזה לא היה ביקורם הראשון של השלושה באותו מקום. חנוכייב נקרא להעיד מטעמו של סטניסלב, והוא מסר שבעקבות צעקות ששמע הוא יצא מעסקו ואז ראה קבוצה של אנשים אשר דיברו בקול רם תוך שהם דוחפים האחד את השני. בחבורה זו היה גם המערער ("אני זוכר את בוריס, כי הוא גדול" - בלשון העד בעמ' 10 לישיבת 13.6.01). בהמשך עדותו (עמ' 18, 19) חזר חנוכייב ואמר, כי המערער נמנה על אלה שצעקו, דחפו וגם נדחפו.

3.ההכרעה בעניינו של המערער היא בעיקרה הכרעה עובדתית, וכידוע, הלכה היא שאין בית המשפט של ערעור נוהג להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הראשונה. לאחר שעיינו בנימוקי הערעור והאזנו לטיעוניהם של באי-כוח הצדדים בפנינו, לא מצאנו שהוכחה עילה לחרוג מהלכה זו. חשיבות עדותו של חנוכייב היא בכך, שגם בהנחה שהטריח את עצמו לבית המשפט במטרה לסייע להגנתו של סטניסלב (הוא טען כי כאשר שמע את הצעקות שהה סטניסלב בבר, והוא יצא משם רק לאחר שחנוכייב חזר לעסקו ואמר לו כי שני חבריו מעורבים בקטטה), לא היתה סיבה להניח כי היה לו מניע להפליל שניים מלקוחותיו - המערער ואלכסיי, שהרי בכך לא היה כדי לקדם את הגנתו של סטניסלב. מכאן, שעדותו של חנוכייב לבדה מפריכה את גרסת החפות בה התגונן המערער, אולם כפי שכבר פרטנו, עדות זו אינה עומדת לבדה והיא משתלבת היטב עם עדותם של עדי הראייה האחרים, אשר תארו את תקיפתו של המתלונן על ידי מספר אנשים, עליהם נמנה המערער שזכה לכינוי ה"שמן".

4.בית המשפט המחוזי הצביע בפסק-דינו על ליקויים בדרך פעולתה של היחידה החוקרת, והכוונה לאלה: אף שהאקדח נתפס, לא הובאו בפני בית המשפט תוצאותיה של בדיקה לגילוי טביעת אצבע, אם זו נעשתה; לא נערכו מסדרי זיהוי חיים; אף שחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו1996-, מאפשר ליטול דגימת דם של חשוד (על חולצתו של המערער נתגלו כתמי דם), וגם נקבעו דרכי פעולה למקרה שחשוד מסרב לעשות זאת (פנייה לבית המשפט), הסתפקו החוקרים בסירובו של המערער למסור דגימה, וכך אבדה ראייה שעשויה היתה לסייע בחקר האמת; עניין אחרון אליו הפנה בית המשפט המחוזי היה זה שהחוקרים לא בודדו את עדי הראייה לפני שנגבו הודעותיהם, וכך נפתח פתח להשפעה הדדית על גרסאותיהם.

בנוסף על מחדלים אלה, היה בית המשפט המחוזי ער גם להבדלים שבין הגרסאות שמסרו עדי הראייה בבית המשפט, בינן לבין עצמן, וגם בהשוואה לאלו שמסרו העדים בעת חקירתם במשטרה. חרף זאת, קבע בית המשפט המחוזי, ומסקנתו מקובלת עלינו במלואה, שבכל אלה אין די להוביל לזיכוי המערער, הואיל והוכח, ובמידה הנדרשת בפלילים, שהמערער נמנה על החבורה אשר תקפה את המתלונן. המערער נראה בזירה, בסמוך למקום בו היה מוטל המתלונן, אך בניגוד לגרסתו, הוא לא נמנה על המתקהלים אשר צפו במתרחש צפיה פסיבית, אלא דווקא על אותם אנשים שנטלו חלק פעיל בתקיפה. לאותם עדי ראייה היה קשה לייחס מניע או קשר שקשרו כדי להפליל דווקא את המערער, ועל כן גם אם נתגלו סתירות בעדויותיהם, עובדה אחת נותרה מוסכמת על כולם - שהמערער, אשר בלט בממדי גופו, היה שותפם של אלכסיי וסטניסלב בתקיפתו של המתלונן. ניסיונו של המערער להסתלק מהזירה לאחר שזמן קצר קודם, כך על פי הודאתו, הוא פילס דרך תוך הדיפתם של המתקהלים על מנת להגיע ללב הקטטה, ומציאתו של האקדח במקום סמוך למקום בו נעצר - כל אלה אך מחזקים את מסכת הראיות המפלילה אותה הציגה המשיבה נגדו.

אכן, בית המשפט המחוזי התקשה לקבוע על פי הראיות שהיו בפניו, מה היה חלקו של כל אחד מאלה שהיו מעורבים בתקיפה, אך זה אינו מצב חריג, והוא אופייני לאירוע דינמי המתרחש בשעות החשכה ובו מעורבים מספר אנשים. עם זאת, רשאי היה בית המשפט לראות במערער וחבריו כמי שפעלו להשגתה של מטרה משותפת, הואיל והמתלונן העיד כי שמע את תוקפיו אומרים "פיסטולט" וכן "בואו ניקח לו את האקדח". מכאן, שגם אם תחילתו של האירוע היתה באלימות לשמה, גמלה בהמשך בלבם של אחד התוקפים או יותר, ההחלטה לה ניתן ביטוי מילולי - לגנוב את הנשק. והרי בנוסף לכך המערער גם קיבל את האקדח לידיו מאלכסיי, והרי לך מערך ראיות שהיה בו די על מנת לבסס את הרשעתו של המערער כמבצע-בצוותא של עבירת השוד, מכוח ההגדרה שבסעיף 29 לחוק העונשין, ועל כן, חסד עשה בית משפט קמא עם המערער כאשר החליט לראות בו כאחראי למעשה השוד מכוח סעיף 34א לחוק העונשין בלבד.

התוצאה היא איפוא כי לא הוכחה עילה להתערבותנו בהרשעה, ואנו דוחים חלק זה של הערעור.

5.באשר לעונש - בית המשפט המחוזי גזר למערער 60 חודשי מאסר, שמתוכם 42 חודשים בפועל, והיתרה על-תנאי. עונש זה אינו חמור כלל נוכח האלימות שהפגינו המערער וחבריו כלפי קורבנם, ולאור הצורך להרתיע את הרבים בתקופה בה האלימות הפכה לעניין הנקוט על ידי הבריות כמעשה של יום-יום, גם כאשר מדובר בסכסוכים פעוטים וחסרי ערך. לאור זאת לא נטינו להתערב בעונש שהושת על המערער, ואם חרף זאת החלטנו, ולאחר לבטים, ללכת לקראתו, אנו עושים זאת לאור האמור בתסקירים שהניח שירות המבחן בפנינו, והמתארים נסיבות אישיות קשות, שמאסרו של המערער לתקופה ממושכת עלול להחמירן ולהסב נזק בלתי הפיך לבני משפחתו שלא חטאו. מטעם זה אנו מקבלים את הערעור על העונש, ומעמידים את עונש המאסר על 4 שנים, מתוכן ישא המערער בפועל בשנתיים וחצי בניכוי ימי מעצרו, והיתרה תהיה על תנאי, כפי שנקבע בערכאה הראשונה.

ניתן היום, ג' בתמוז תשס"ב (13.6.02).

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט

החלטה

המערער יתייצב לשאת בעונשו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ביום 14.7.02 עד לשעה 11:00. הערבויות שהופקדו תעמודנה בתוקפן עד להתייצבותו.