ע"פ 29/01 אמין סעיד חילו נ. מדינת ישראל

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

1.

בתאריך 14.11.00 הורשע המערער בבית המשפט המחוזי בחיפה בגין ביצוע עבירה של רצח בכוונת תחילה (בניגוד לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין), בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט המחוזי על המערער את העונש הקבוע בסעיף 300(א) לחוק – קרי מאסר עולם.

2.

על פי הכרעת הדין, נכנס המערער לביתה של המנוחה, אשה בת 80, בתאריך 6.2.99 בשעות הערב, כאשר קודם לכניסתו לבית הצטייד בלום ברזל, והכה את המנוחה מכות אכזריות בפלג גופה העליון ובראשה באמצעות לום הברזל עד שנפחה נשמתה. בהמשך, הסווה המערער את מעשיו, הפך את חדרה של המנוחה, על מנת שהאירוע יראה כשוד ועזב את המקום כשהוא מוכתם בדמה של המנוחה. בביתו החליף המערער את בגדיו המוכתמים בדם והשליך אותם. דבר רציחת המנוחה התגלה רק למחרת היום בשעות הצהריים.

3.

הסניגור המלומד מיקד עצמו ביסוד הפיסי של העבירה. טענתו המרכזית בבית המשפט המחוזי עליה חזר הוא בפנינו, היא, כי הגם שהמערער היה בזירת הרצח והיכה את המנוחה שלא על מנת להמיתה, לא מכותיו – שלא היו קטלניות – הן שגרמו למותה אלא גורם אחר שהגיע לזירה לאחר עזיבתו אותה והפליא מכותיו בה. לשם ביסוס הגנה זו, שלא התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי, תקף המערער קביעות עובדתיות של בית משפט קמא , העלה השערות באשר לאפשרות אחרת שיכלה להביא למותה של המנוחה וביקש התערבותנו בפסק דינה של הערכאה הראשונה.

איננו סבורים שיש מקום להתערבות כזו.

4.

הערעור סב כל כולו על קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא ועל הסקת המסקנות המתבקשות מקביעות אלה. מארג הראיות מוכיח את אשמתו של המערער מעל לכל ספק סביר. הראיות המוכיחות את אשמת המערער באים ממקורות שונים ומשתלבות זו בזו, החל מהודעותיו של המערער במשטרה ומעדותו בבית המשפט וכלה בראיות האובייקטיביות והנסיבתיות.

תחילה הכחיש המערער את מעורבותו ברצח. בהמשך מסר דברים שיש בהם משום הודאה בביצועו. כמו כן ביצע המערער שחזור של הרצח בבית המנוחה. הוא תאר כיצד דחף אותה והיכה אותה ותוך הכאתה היא נפלה. את מצבו תאר באמרו "קיבלתי כמו קריז" .

מן התיאור הדרמטי המזעזע שבא מפיו, עולה תמונה אלימה ואכזרית של הכאת האישה הזקנה בצורה נטולת רסן ונטולת רחמים עד לנפילתה "ולא שמעתי עוד קול של הזקנה כלומר אין תזוזה". עוד מתאר המערער את נעליו ומכנסיו מכוסים ב"דם בכמות". את הלום בו היכה את קורבנו השאיר המערער בדירה ליד הדלת, שם אכן נמצא, לא לפני שניקה אותו מטביעת אצבעות בחצאית של המנוחה שנזרקה החוצה. בהיותו מודע לחומרת הפגיעה במנוחה, לא הזעיק המערער עזרה והלך לביתו. הרקע למעשים הנפשעים הם סכסוך משפחתי.

אכן, המערער שינה גרסאותיו ועדותו בבית המשפט אינה תואמת את הודעותיו במשטרה, אולם בית המשפט המחוזי דחה את גרסאותיו המאוחרות ונימק היטב את דחייתן. הודאותיו ואמרותיו של המערער אינן עומדות לעצמן. הראיות האוביקטיביות

הנסיבתיות שנמלאו בזירת האירוע משלימות את התמונה החד משמעית כי המערער ולא אחר, רצח את המנוחה. ראיות אלה הן הממצאים של פרופ ' היס המצביעים על הכאות חוזרות ונשנות בפלג הגוף העליון. לא נמצאו פגיעות בפלג הגוף האמצעי והתחתון שלטענתו הכבושה של המערער היכה אותה מכה או שתיים בבטן או ברגלים.

כמות הדם הגדולה שהיתה על נעליו ובגדיו מוציאה את האפשרות שזו נובעת מדימום קל מן המרפק. הפרשי הזמנים בין המכות הראשונות לאחרות, הם של עשרות שניות או דקות ספורות בלבד והמערער הרי נשאר בחדר לאחר התקיפה האכזרית והפכו על פיו ופיזר חפצים שונים בו. בכל אותה עת היה לבד בחדר, הוא ולא אחר.

אין חולק כי טביעת ידו של המערער מוכתמת בדם נמצאה על דופן מיטתה של המנוחה. היתה זו כדברי רפ"ק עוזיאל, "טביעת אצבע זה חלק מן המריחה היתה יד מרוחה בדם שנגעה בחפץ ומשכה לאורך המעקה". אמנם לא הוכח שהיה זה דמה של המנוחה אבל לא היתה

טענה כי המערער נפצע וכי זה דמו והיה זה דם טרי בדופן מיטת המנוחה. לכך מתווספים בגדיו ונעליו של המערער המגואלים בדם שהותז בחדר.

התבטאויות שונות של המערער בהקשרים שונים מצביעות אף הן על ביצוע הרצח על ידו. כל הנ"ל מפורט ומנומק היטב על ידי בית משפט קמא שקביעותיו ומסקנותיו מקובלות עלינו.

הסניגור ניסה להצביע על תמיהות שונות שנותרו ללא הסבר. גם אם ישנן כאלה אין לצפות בנסיבות כאלה לקיומם של הסברים לכל עובדה ועובדה בשטח. השאלה איננה מה נותר ללא הסבר ומה חסר בחומר הראיות אלא מה יש בו. ראו ע"פ 5825/97 עובדיה שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2), 933:

" בדוננו בהליך פלילי או ממקדים את מבטנו ב"יש", בראיות שהובאו בפני בית המשפט – ולא בהשערות ובטענות שיש בהן כדי להסביר את שלא הוכח בבית המשפט" (מ"ח 7558/97 בן ארי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג (1) 433, 449). במקרה שלפנינו עולה אשמתו הברורה של המערער מן ה"יש" ואין בחסר, לו טוען הסנגור, כדי לנתץ את הפסיפס שהצטרף לתמונה שלמה וברורה וכדי להטיל ספק ממשי ורציונלי באשמתו של המערער ( דנ"פ 4342/97, לעיל , עמ ' 817, 858-859; ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(3) 477, 484)".

כך גם בענייננו יש די והותר על מנת להצביע בצורה חד-משמעית על ביצוע הרצח על ידי המערער. אין כל ממש בטענה הסתמית בדבר אפשרות הופעת גורם נוסף בזירה לאחר המכות שהנחית המערער על המנוחה, מכות קשות, וגורם זה הוא שהסב את מותה. זוהי השערה חסרת כל בסיס וכל אחיזה בחומר הראיות. לא די בהפרחת השערות ספקולטיביות על מנת לעורר ספק סביר באשמה המוכחת בראיות איתנות.

אשר ליסודות העבירה, החלטה להמית, הכנה והעדר קנטור, בצדק סבר בא-כוחו של המערער כי אם לא תתקבלנה השגותיו על אי התקיימות היסוד הפיזי של העבירה, אין מקום לעמוד על הטענות בדבר העדר החלטה, העדר הכנה או קינטור . כפי שניתח קבע ונימק בית משפט קמא התקיימו יסודות ההחלטה וההכנה. טענת הקנטור בנסיבות הענין איננה רצינית.

קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא בהקשר זה מקובלות עלינו.

אשר על כן אנו דוחים את הערעור ומשאירים את ההרשעה על כנה.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' ביניש :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת א' פרוקצ'יה

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת