ע"פ 2909/04 פנחס סדון נ. מדינת ישראל

השופטת מ' נאור :

1.ערעור על חומרת העונש. לאחר שמיעת חלק מהראיות הורשע המערער על פי הודאתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. הוטל עליו עונש של 9 שנות מאסר מתוכן 7 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, וכן חוייב המערער לפצות את המתלונן בסך 20,000 ש"ח.

ואלה עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הורשע המערער:

"א. העובדות:

1.הנאשם מתגורר ברח' הזית בישוב עופרים שבשומרון (להלן: 'הבית') באותו בית מתגורר איתן נהרי (להלן: 'המתלונן').

2.בין הנאשם למתלונן התגלע סיכסוך על רקע מיקום של פתח יציאת מרזב שיורד מגג דירתו של הנאשם לחצר דירתו של המתלונן.

3.ביום 27.7.03 בשעת הצהריים התקשרה אשתו של הנאשם (להלן: 'רונית') אל הנאשם ומסרה לו כי המתלונן החנה את מכוניתו בחניה הציבורית הסמוכה לביתם, במקום שהיא נוהגת להחנות את מכוניתה.

4.באותו ערב, בשעה 18:30 או בסמוך לכך, הנאשם חזר הביתה מהעבודה. הוא יצא אל מרפסת דירתו ביחד עם אשתו כשהוא לבוש בבגדי העבודה כשאקדח שהחזיק ברישיון, מסוג בראונינג שמספרו 02103 PZ 425 (להלן: 'האקדח') בכיס מכנסיו.

5.הנאשם ואשתו ראו את חגית, אשתו של המתלונן שעמדה בחצר הבית.

הנאשם קרא לעברה בעצבנות ואמר:

' תגידי לבעלך שהיום זה יגמר, אני אעשה לזה סוף. '

6.המתלונן שהיה אותה שעה במקלט הבית, שמע את קולו של הנאשם הפונה אל אשתו. המתלונן עלה בריצה במדרגות המובילות מהמקלט לכיוון המדרכה אשר בחזית הבית והתפתח מאבק בין הנאשם והמתלונן.

7.רונית שהייתה עדה לתיגרה החלה לצעוק ולהזעיק לעזרה את השכן בשם שרון כשהיא צועקת לעברו:

'שרון בוא תפריד'

ונעמדה בין הנאשם למתלונן כשהיא פורשת את ידיה לצדדים.

המאבק המשיך ובמהלכו הפכו השלושה לדבוקה אחת.

8.הנאשם הוציא מכיס מכנסיו את האקדח כיוון אותו מעל ראשה של אשתו וירה יריה אשר חלפה באויר ליד ראשו של המתלונן.

הנאשם חזר וכיוון את האקדח לעבר רגלו הימנית של המתלונן, ירה ופגע ברגלו.

9.חגית ששמעה את היריות וראתה את בעלה שוכב ומדמם הזעיקה עזרה רפואית.

10.כתוצאה מהירי חדר קליע האקדח לירכו הימנית של המתלונן ופגע בכלי הדם של הירך. כתוצאה מהפגיעה נזקק המתלונן לניתוח שיחזור כלי הדם של הירך.

11.במעשיו המתוארים לעיל חבל הנאשם במתלונן חבלה חמורה שלא כדין."

2.בא-כוח המערער טען כי כתב האישום נוסח בצורה "עמומה" והוא ניסה בטיעונו למצוא פרשנויות ו"סדקים" בניסוח. הבאנו את כתב האישום המתוקן כלשונו, ואין לנו אלא לחזור ולהזכיר את הכלל:

"הודאה מוסכמת בין הצדדים, המתקבלת על-ידי בית המשפט, ובתנאי שהיא מתקבלת כאמור, היא בגדר סוף פסוק מבחינת יתר הראיות, שהושמעו לפני שהוסכם על נוסח ממצה של הודאה בעובדות, והוא, אם הצדדים לא הסכימו על הבאת תיאור רקע מלא יותר בעת הסיכומים לעונש." (ע"פ 264/81 לוי נ' מ"י, פ"ד לה (3) 659, 662 ב)

סיכום כזה לא נעשה בין הצדדים שלפנינו.

3.בתיתנו דעתנו לעובדות כתב האישום כפי שהן, אנו סבורים כי העונש אינו חמור. כל נסיון לפתור סכסוכים באמצעות סכינים, יריות וכל כיוצא באלו מחייב תגובה עונשית הולמת, למן יראו וייראו. רק לפני ימים אחדים ציינו בהקשר דומה:

"לאחרונה נתקלים אנו במעשי בריונות שלא ידענו בעבר. שאם בעבר יישבו צעירים, וגם מי שאינם צעירים, חילוקי דיעות שביניהם בסכינים שנעצו בגופו של הזולת – 'תת תרבות הסכין' קראנו לתופעה ממאירה זו - הנה כיום עלינו - או שמא נאמר: ירדנו - ברמה ובחומרה; לא עוד יישוב סיכסוכים בנשק קר אלא יישוב סיכסוכים בנשק חם. 'סיכסוכים' קראנו לאותם חילוקי דיעות שאנשים מבקשים ליישבם באלימות קשה, אלא שלמרבה התמיהה והצער אין המדובר, ברוב המקרים, בסיכסוכים של ממש אלא בסיכסוכים שניתן לכנותם סיכסוכי-זוטא. סיכסוכי-זוטא אלה מעורבים בהם, על הרוב, אנשים צעירים, ועל דברים של מה-בכך נשלפת סכין וננעצת בגוף הזולת. לאחרונה, כאמור, נשלף כלי ירייה קטלני.

תופעה נוראה זו פשתה בחברתנו, היתה כמחלה ממארת, וחובה היא המוטלת עלינו, על בית-המשפט, להעלות תרומתו למלחמה קשה זו. מלחמה היא שאסור לעשות בה ויתורים, שאם נוותר ונסלח תתגבר התופעה ותלך. חברתנו הפכה להיותה חברה אלימה, ותרומתו של בית-המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים. בבואנו לגזור עונשים על עבריינים כמשיב שלפנינו, שומה עלינו לשוות נגד עינינו לא רק את המשיב ואת צורכי שיקומו; לא רק את משפחתו הסובלת בשל מעשיו; אלא גם את הנפגעים ממעשיו של המשיב ואת הנפגעים ממעשים-בכוח שייעשו אם לא נגיב בחומרה על מעשים כמעשה המשיב." (ע"פ 5753/04 מ"י נ' רייכמן (טרם פורסם))

4.אכן, שירות המבחן המליץ בפני הערכאה הראשונה שאם יוטל עונש מאסר הוא ירוצה בעבודות שירות והמערער יועמד לפיקוח שירות המבחן למשך שנה; המערער הביע חרטה, הוא אדם מבוגר שניהל אורח חיים נורמטיבי. בית המשפט לא חייב היה לקבל את המלצת שירות המבחן, ואנו סבורים כי אילו קיבל אותה היה מחטיא את מטרת הענישה. גם כשאנו נותנים דעתנו לכל הנסיבות המקלות שמנה הסניגור אין מקום להתערבותנו בעונש שנגזר.

5.אנו דוחים את הערעור.