ע"פ 2911/19 מדינת ישראל נ. משה גבאי

השופטת ע' ברון:

עיינו בהודעת הערעור על נספחיה, והוספנו ושמענו את טיעוני באי-כוח הצדדים לפנינו. לאחר כל אלה אנו סבורים כי יש מקום להתערבותנו בעונש שהשית בית המשפט המחוזי על המשיב, שיצוין שמקל עימו אף ביחס לרטוריקה של בית המשפט עצמו וסוטה באופן חריג ממדיניות הענישה הנוהגת. כך בעוד שקבע בית המשפט כי שיקולי גמול והתרעה במקרה זה – הן הרתעת היחיד הן הרתעת הרבים – מחייבים השתת עונש שאינו ברף התחתון של מתחם הענישה שקבע (בין 18 ל-36 חודשי מאסר פועל), קביעה זו לא מצאה ביטוייה בתוצאת גזר הדין שעה שעונש המאסר בפועל הועמד על 22 חודשים, קרוב לתחתית המתחם.

הקלות שבשימוש בסכין שפשתה במקומותינו הינה רעה חולה שיש לעשות ככל שניתן בניסיון למגרה; ונדרש ליתן לכך ביטוי בענישה מתוך תקווה שיהא בכך גם להוות הרתעה. העונש לטעמנו גם אינו נותן ביטוי מספק לחומרת הפגיעה במתלוננת. מדבריה בפני בית המשפט המחוזי עולה כי בעקבות האירוע היא מצויה בחרדה בלתי פוסקת, ממעטת לצאת מביתה, ואינה מתהלכת לבדה ברחוב. אמנם לא נגרמו לה נזקים פיזיים; אך קירוב הסכין שהמשיב אחז בידיו לפניה של המתלוננת, פעם ועוד פעם, תוך שהוא מאיים עליה כדי שתרפה מן התיק שביקש לשים ידו עליו וגם הצליח בסופו של דבר, טומן בתוכו פוטנציאל נזק ממשי. לכל אלה מתווסף עברו הפלילי המכביד של המשיב – כ-13 הרשעות קודמות, רובן עבירות רכוש, ובהן עבירה של שוד בנסיבות מחמירות שבגינה ריצה עונש מאסר בפועל של 4 שנים. מסוכנתו של המשיב אפוא רבה ונדרש שהעונש שיושת עליו יהא גם מרתיע כאמור.

בהינתן האמור, מצד אחד, ובשים לב שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם, מצד שני, אנו מעמידים את עונש המאסר בפועל של המשיב על 34 חודשים (חלף 22 חודשים). יתר רכיבי גזר-הדין יוותרו בעינם.