ע"פ 2932/97 ראובן בסון נ. מדינת ישראל

המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של גרם חבלה חמורה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין ונדון בגינה לארבע שנים מאסר.

את החבלה החמורה נושא האישום וההרשעה גרם המערער לשותפו לתא בבית הכלא, שבו הוא מרצה עונש מאסר עולם בשל רצח כפול; ועל פי העובדות שבהן הודה המערער, החבלה החמורה - שכללה שבר בגולגולת - נגרמה בחבטות בצינור מתכת שהמערער עקר מן השירותים שבתא.

אין מחלוקת שלא קדמה להתפרצותו האלימה של המערער פרובוקציה כלשהי מצידו של הקרבן. ככל שניתן ללמוד מן העובדות שהתבררו במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי, נעוצה ההתפרצות באישיותו של המערער אשר תואר בגזר הדין כמי ש"אוצר בקרבו יצרים אלימים, משל להר געש הכולא יורה רותחת בתוככיו".

ב"כ המערער ער לכך שעונש של ארבע שנים מאסר למעשהו של המערער הינו עונש קל, והשגותיו מכוונות בעיקרו של דבר כנגד הוראתו של בית המשפט, כי עונש זה ירוצה באורח מצטבר למאסר העולם ששולחו מרצה.

מישאלתו של ב"כ המערער היא כי נורה שהעונש שנגזר על מרשו ירוצה באורח חופף לעונש שהוא מרצה; והוא מנמק משאלה זו בכך, שמרשו - וקרבנו - בקשו וחזרו ובקשו משלטונות בית הכלא להפריד ביניהם, לאחר שהתברר להם שאין הם מתאימים, על פי אישיותם, לחיים בתא משותף, ובקשתם לא נענתה.

לא נוכל להיעתר למערער. המעשה שנעשה על ידו הינו מעשה חמור ביותר והוראה בדבר ריצויו באורח חופף - באופן מלא או חלקי - לעונש של מאסר עולם, נוטלת ממנו את חומרתו ומותירה את המעשה ללא עונש כלל.

בית המשפט המחוזי נתן משקל מרחיק לכת לקולה לעובדה שהמערער מרצה מאסר עולם ומטעם זה הסתפק בעונש של ארבע שנים בלבד; ואנו לא מוצאים הצדקה להקלה נוספת, שמשמעותה איון העונש.

קראנו את טענות המערער עצמו שהועלו על ידו על הכתב והוגשו לנו על ידי סניגורו, ולא מצאנו בהם טעם לשינוי עמדתנו.

הערעור נדחה.