ע"פ 2950/06 אברהים אבו-שנדי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בתאריך 7.11.04 בשעת צהרים, פרצו שלושה אנשים לביתו של קשיש יליד שנת 1918 הגר בתל-אביב (להלן: המתלונן), מתוך כוונה לשדוד את כספו לאחר שגונבה לאוזנם שמועה שהוא מחזיק בביתו סכום של כ-100 אלף דולר. הם הצמידו סכין לגרונו של המתלונן, ודרשו ממנו לגלות להם היכן הוא מסתיר את הכסף, ולא – יהרגוהו. המתלונן ענה להם כי הוא פנסיונר חסר אמצעים, ובתגובה הם כיסו את פניו בשמיכה והחלו לבעוט בו בראשו ובחלקי גופו האחרים תוך שהם מקללים אותו. השודדים ערכו חיפוש יסודי בבית, ומשלא מצאו דבר נטלו מקורבנם שעון זה שענד על ידו, ולאחר מכן נעלו את הדירה כאשר הם מותירים אחריהם את המתלונן שרוע על הקרקע כשהוא חבול.

באשר לזהותם של שניים מהשודדים שוב אין ספק, הואיל והם הודו בכך במהלך משפטם, והכוונה לראובן שטירלינג (להלן: שטירלינג) ומחמד סיקסיק (להלן: סיקסיק). על פי גרסת המשיבה, כפי שמצאה ביטוי בכתב האישום שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, האדם השלישי שפרץ לדירה היה מוחמד קזאז (להלן: קזאז). המשיבה הוסיפה וטענה, שעל חבורת הקושרים נמנו שניים נוספים - איברהים אבו שנדי (להלן: אבו שנדי) וריאד כולאב (להלן: כולאב), אשר המתינו ברכב שחנה מחוץ לבית, ותפקידם היה למלט את חבריהם מהזירה.

2.

במהלך החקירה בפרשת השוד, נעצר שטירלינג והודה במעורבותו במעשה, תוך שהוא מפליל את ארבעת הנאשמים האחרים – אבו שנדי, סיקסיק, קזאז וכולאב. בחודש אפריל 2005 הודה שטירלינג בעובדות המפלילות שיוחסו לו גם בבית המשפט (ע"פ 40317/04), ובעקבות כך נדון, בגדרו של הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, לארבע וחצי שנות מאסר, וכן הופעל מאסר על-תנאי בן שנה שעמד נגדו, מחציתו במצטבר.

בחודש נובמבר 2005 הודה גם סירסיק במעורבותו בשוד. בעקבות כך הוא הורשע בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע ושוד, עבירות לפי סעיפים 499(א) ו-402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. באשר לנאשמים האחרים – אבו שנדי, קזאז וכולאב – משפטם נמשך והסתיים בחודש ינואר 2006. בית המשפט המחוזי הרשיע את אבו שנדי בעבירות הקשר והשוד ואת כולאב בסיוע לשוד. זה האחרון, כולאב, זוכה מעבירת הקשר, ואילו

קזאז זוכה כליל מחמת הספק. בעקבות כך נדון אבו שנדי לשש וחצי שנות מאסר, ושנה וחצי מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר על-תנאי שעמד נגדו, מחציתו במצטבר. סיקסיק נדון אף הוא לשש וחצי שנות מאסר, שנה וחצי מאסר על תנאי, והופעל מאסר מותנה בן 18 חודשים שעמד נגדו, מחציתו במצטבר. כולאב, שחלקו בפרשה היה מצומצם יותר, ונמצא שהוא לוקה בבריאותו, נדון לשנת מאסר ושנה מאסר על-תנאי.

3.

שניים הם הערעורים המונחים בפנינו בפרשה זו. באחד (ע"פ 2950/06) משיג אבו-שנדי כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו. בבערעור האחר (ע"פ 2981/06) מלין סיקסיק על חומרת העונש שהושת עליו.

נדון תחילה בערעורו של אבו-שנדי כנגד ההרשעה. מערער זה הכחיש מכל וכל כי היה לו חלק כלשהו בשוד. יתרה מכך, הוא מסר תאור של מעשיו ביום האירוע, מתוך כוונה לשלול את גרסת המשיבה לפיה היה בזירה. מנגד, העידה המשיבה מטעמה את שטירלינג לאחר שההליכים בעניינו הסתיימו, אולם, חרף הודאתו במשפטו נמנע שטירלינג מהפללת מי מהחשודים האחרים במעשה. באשר להפללתם בחקירתו, טען כי היה נתון תחת השפעתם של סמים אותם נטל לאחר שהביאם מביתו. את הגרסה הזו דחה בית המשפט המחוזי בהכרעת דין מפורטת ומנומקת היטב, ובהמשך נעתר לבקשת המשיבה והחליט להעדיף את האמרות שמסר שטירלינג בחקירתו על פני עדותו בבית המשפט, מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות.

הערכאה הראשונה, לה היה היתרון להתרשם מהעדים שהופיעו בפניה באופן ישיר ובלתי-אמצעי, קבעה (ראו עמ'

35 להכרעת הדין), כי "שטירלינג עלה לדוכן העדים כמי שגמר בדעתו לחזור בו מהודאות מפורטות שמסר לחוקריו במשך שעות ארוכות. התנהגותו, שפת גופו, וכל התבטאויותיו העידו על נחישותו שלא להרע לחבריו, שותפיו לביצוע העבירה...". השופט המלומד של בית משפט קמא, שבחן את אמרותיו של שטירלינג בקפידה, מצא שהעד נקט בזהירות רבה בעת חקירתו והקדים לכלכל את צעדיו, תוך שהוא שוקל מחד את הסכנה הכרוכה בהפללתם של אחרים, ומנגד הביע נכונות לפתוח את סגור לבו אם תובא בפניו ראייה לכך שמעורב אחר בפרשה הודה אף הוא. משהחליט לבסוף להודות בביצוע השוד, מסר העד תיאור סדור של האירועים, אותם גם שיחזר בזירה, ואלה נמצאו תואמים היטב לגרסה אותה למדו החוקרים מפיו של המתלונן.

4.

בהחלטה לאמץ את אמרותיו של שטרלינג תמכו עובדות נוספות. הראשונה שבהן היא הודאתו של שטירלינג עצמו במשפטו במעשה השוד, והתקשינו לראות מהו אותו מניע שעלול היה לגרום לו להפליל את מי שלא חטא. יתר על כן, לגרסתו של שטירלינג ולהודאתו נמצאה ראיית חיזוק נוספת, והכוונה למציאת טביעת אצבעו של סיקסיק בזירה, והודאתו של זה האחרון במשפטו, לממדך שלחשש כי שטירלינג הפליל חפים מפשע אין על מה שיסמוך. ראיות נוספות המחזקת את אמרותיו של שטירלינג, הן מה שהוגדר כ"כראשית הודיה" של אבו שנדי. מערער זה חקר שוטרים על רמת הענישה הנוהגת בעבירות שוד, ועל תשובתו של אחד מהם הגיב באומרו: "אכלנו אותה". עניינים נוספים המשתלבים בתמונה הכללית ממנה ניתן היה להסיק כי שטירלינג דיבר אמת בחקירתו, הם אלה: שעות ספורות בלבד לאחר השוד נמצאו אבו-שינדי וקאזאז יושבים במכונית מסוג "מזדה לאנטיס", הוא סוג הרכב שעל פי גרסת שטירלינג שימש אותו ואת חבריו במהלך השוד; בניגוד לגרסתו של אבו שינדי, אוכן מכשיר הטלפון הנייד שנשא עמו בשעה שהשוד בוצע באזור זירת העבירה; בין אבו שנדי לסיקסיק נערך עימות שמהלכו הוקלט, ובו נאמרו על ידי אבו שנדי אמרות המשתלבות היטב עם גרסת המשיבה בדבר מעורבותו בשוד.

נוכח כל האמור, ולאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעוני הצדדים על-פה, שוכנענו כי בית המשפט המחוזי היה רשאי גם רשאי לקבוע כי אבו שנדי נמנה על חבורת הקושרים, כאשר התפקיד שיועד לו היה להביא את חבריו לזירה ולמלטם משם לאחר ביצוע זממם. מכאן גם המסקנה המתבקשת הנוספת, לאמור, הרשעתו של אבו-שנדי, בדין יסודה.

5.

הערעורים כנגד העונש – אבו-שנדי וסיקסיק נמנו על חבורה שגמרה אומר לשדוד אדם קשיש ולגנוב ממנו את כספו, תוך שהם מלווים את מעשיהם באלימות רבה שהותירה את אותותיה על הקורבן. תופעה זו של תקיפת קשישים בביתם, שוב אינה חריגה, ועל כן נדרש בית המשפט להרים את תרומתו כדי לבלום נגע נפשע ומביש זה. מנקודת השקפה זו אין בעונש שהושת על המערערים חומרה כלשהי, והדברים נאמרים ביתר שאת נוכח עברם הפלילי. אכן, העונש שהושת עליהם כבד מזה שהושת על שותפם שטירלינג, אולם עונשו של האחרון נגזר בגדרו של הסכם טיעון, ולאחר שהודה, תיאר ושיחזר את האירועים במהלך חקירתו, ובכך סייע בלכידתם של שותפיו והעמדתם לדין. אכן, גם סיקסיק הודה במשפטו, אולם יש לזכור כי מערער זה נטל חלק פעיל בתקיפת המתלונן בדירתו, ועובדה זאת "מאזנת" את העובדה שאבו-שנדי בחר לנהל את משפטו עד תום.

אשר על כן, אנו סבורים כי דינם של שני הערעורים להדחות, וכך אנו עושים.