ע"פ 2974/11 איהאב אבו רמילה נ. מדינת ישראל

המשנָה לנשיא מ' נאור:

1.

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' נועם ) ב-ת"פ 482-09 מיום 27.2.2011. המערער הורשע על פי הודאתו לאחר שנשמעו כל הראיות במסגרת הסדר טיעון, בעובדותיו של כתב אישום, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובעבירת פציעה בנסיבות מחמירות. במסגרת הסדר הטיעון, הוסכם כי יוטל על המערער מאסר החופף את תקופת מעצרו מיום המעצר ועד מועד מתן גזר הדין, וכן מאסר על תנאי. הוסכם כי המדינה תבקש להטיל על המערער תשלום פיצויים למתלונן. בית המשפט קיבל את הסדר הטיעון וגזר על המערער מאסר בפועל החופף את תקופת מעצרו, 6 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך 50,000 ש"ח. הערעור שלפנינו מופנה נגד רכיב הפיצוי.

כתב האישום

2.

על פי כתב האישום, ביום 25.12.2009, סמוך לשעה 8:30, שהו המערער והמתלונן – הוא גיסו של המערער – בבית אם המערער בירושלים יחד עם בני משפחה נוספים. בזמן שהמתלונן עמד במרפסת, הגיע המערער מחדרו ואמר למתלונן כי הוא רוצה להורגו, ואז שלף סכין ודקר את המתלונן בבטנו. כתוצאה מכך נפל המתלונן על הרצפה. בעודו שוכב על הרצפה, המערער חזר על דבריו כי הוא רוצה להרוג את המתלונן, והאחרון ניסה להדוף אותו ברגליו. בתגובה, המערער דקר את המתלונן שתי דקירות ברגלו השמאלית. כתוצאה מהדקירות, המתלונן נותח בבטנו ונגרמו לו פגיעות בכבד ובמעי הגס. כמו כן, הוא נזקק לתפרים בשל אחת הפציעות ברגלו.

בגין המעשים המתוארים יוחסו למערער עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 335(א)(1) ו-333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק )); ועבירה של פציעה בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 335(א)(1) ו-334 לחוק).

ההליכים בבית המשפט המחוזי

3.

למעשה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות האירוע. המחלוקת התמקדה בשאלת אחריותו הפלילית של המערער למעשיו, שכן היה מוסכם על הצדדים כי המערער הוא חולה בסכיזופרניה פרנואידית וכי למחלתו הייתה השפעה על המעשים. לבסוף, לאחר שטענו בפני בית המשפט המחוזי, הגיעו הצדדים להסדר טיעון. בהתאם להסדר, המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

4.

בגזר דינו התמציתי, ציין בית המשפט כי העבירות בהן הורשע המערער הן חמורות בטיבן ובנסיבותיהן, והסבו פגיעה קשה למתלונן. עם זאת, נוכח העובדה שהעבירות בוצעו על רקע מחלתו הנפשית של המערער, הקשיים הראייתיים שהתעוררו בתיק והיות המערער נתון במעצר, שתנאיו מכבידים מתנאי מאסר לתקופה של כ-14 חודשים, החליט בית המשפט שלא לסטות מהסדר הטיעון. אשר על כן, גזר בית המשפט על המערער מאסר בפועל, החופף את תקופת מעצרו מיום 25.12.2009 ועד ליום 27.2.2011, הוא יום מתן גזר הדין, וכן 6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירת אלימות כלפי אדם מסוג פשע למשך 3 שנים. כן, קבע בית המשפט שבהתחשב במכלול הנסיבות ונוכח האפשרות שיש למתלונן להגיש תביעת נזיקין נגד המערער, יש לחייב את המערער בפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, על חשבון נזקי המתלונן, בסך 50,000 ש"ח.

הערעור

5.

הערעור מופנה נגד רכיב הפיצוי הכספי בסך 50,000 ש"ח שהוטל על המערער. בא כוח המערער טוען כי מאז שהופיעו אצל המערער תסמיני מחלת הסכיזופרניה, הוא נעדר יכולת לעבוד ופרנסתו מוטלת על אחיו ועל אמו, וכי היה על בית המשפט המחוזי להתחשב בנסיבותיו הקשות. לטענת המערער, שגה בית המשפט בהטילו עליו פיצוי כה גבוה, בהחלטה תמציתית ולא מנומקת, מבלי שהוגשה חוות דעת לאומדן הנזק שנגרם למתלונן. בהקשר זה אף טוען המערער כי היה על בית המשפט קמא לקבל כראיה את עדות אחיו של המערער כי שולם סכום מכובד למתלונן. בכתב הערעור ביקש המערער להגיש את תצהיר האח כראיה חדשה בפני בית משפט זה.

6.

עוד טוען המערער כי טעה בית המשפט קמא כשקבע שהפיצוי הוא על חשבון הנזק שנגרם למתלונן. כך, הוא גורס כי ממילא אין אפשרות לקזז את הפיצוי שנפסק בהליך פלילי מכל פיצוי עתידי שיידרש המערער לשלם למתלונן מכוח הליך אזרחי ומציין כי הדרך להגשת תביעה אזרחית פתוחה בפני המתלונן. לבסוף, לטענת המערער בית המשפט לא נתן ביטוי ברכיב הפיצוי לאותם קשיים ראייתיים אותם הזכיר כהצדקה להסדר הטיעון כולו. אשר על כן, ביקש המערער כי בית המשפט יבטל את רכיב הפיצוי שנגזר עליו, ולחילופין כי יקטין את הסכום באופן משמעותי.

7.

יום לפני הדיון הגיש בא כוח המערער בקשה להגיש שני תצהירים כדי להוכיח שהמתלונן קיבל פיצוי של כ-80,000 ש"ח. בא כוח המתלונן כפר בכך בדיון שהתקיים בפנינו. נוכח דברים אלה ביקש בא כוח המערער כי נחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיכריע בשאלה האם הסכום שנטען ששולם אכן שולם, ובהנחה שכן – שיורה על ביטול הפיצוי.

8.

אף שאין ביכולתנו להכריע במחלוקת אם במסגרת סולחה שולם הסכום הנטען, לא ראינו מקום להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי ולא ראינו מקום להיעתר לערעור. טעם הדבר הוא שאנו מקבלים את הטענה שהעלתה המדינה ולפיה – גם בהנחה

כי היינו מכריעים

כאמור ששולם הסכום שנטען ששולם, אין מקום להפחית את הפיצוי.

9.

הפיצוי שנפסק למתלונן בהליך הפלילי הוא בגדר פיצוי אזרחי (ראו: רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3), 418 (2002)). על כן, שיקולים שונים שהעלה בא כוח המערער שהיו יפים לעניין אורך המאסר ואכן שימשו בסיס להסדר שעל פניו נראה לכאורה מקל – אינם יפים לסוגיית הפיצוי. בית המשפט יצא מן ההנחה כי פיצוי של 50,000 ש"ח אינו משקף את הפיצוי המתאים. הנחתו הייתה שעשויה להיות מוגשת תביעה אזרחית מעבר לסכום זה, ועל כן קבע כי הפיצוי שנפסק הוא "על חשבון נזקים" של המתלונן. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, בית המשפט המחוזי היה ער למחלוקת העובדתית בשאלה אם שולם או לא שולם הסכום של 80,000 ש"ח במסגרת סולחה, ובכל זאת פסק את אשר פסק. נראה כי הפגיעה במתלונן קשה ביותר, ומצדיקה את הפיצוי גם בהנחה שנעשה כבר תשלום.

10.

הערעור נדחה.