ע"פ 3004/05 אליהו בן הראש נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים נטען, כי בתאריך 20.2.04, בשעת צהרים, פרץ ויכוח בין המערער לאחד – משה המדני כהן (להלן: "המתלונן"). במהלך האירוע עלה המערער לביתו, ושב עם סכין שאורך להבה כ-17 ס"מ. המערער התכוון לדקור את המתלונן, ואיים לפגוע גם במי שגונן עליו, עימאד טוויל. בשלב כלשהו אמר המערער למתלונן שאם יבוא פעם נוספת לאותו מקום הוא יהרוג אותו, ועל כך הגיב המתלונן בתנועה מגונה. בעקבות כך דקר המערער את יריבו בבטנו, ומשניסה לדקור אותו בשנית, מנעו עימאד מלעשות זאת.

למערער יוחסו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ואיומים, עבירות לפי סעיפים 329(א)(1) ו-192 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי, לאחר ששמע את טענות הצדדים בשאלת סעיף העבירה, החליט לזכות את המערער מהעבירה הראשונה שיוחסה לו והרשיעו, בנוסף לעבירת האיומים, גם בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. בהמשך, ולאחר שהוגש תסקיר על ידי שירות המבחן, נגזר עונשו של המערער: 36 חודשי מאסר ו-9 חודשים מאסר על-תנאי.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד גזר-הדין.

לא מצאנו בערעור זה ממש. זו אינה הפעם הראשונה בה חוטא המערער בפלילים, חרף אותן מגבלות בריאותיות אותן פרט בא-כוחו בהודעת הערעור. מאז שנת 1994 הוא ביצע וחזר וביצע עבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים, ובגינן נשא בעונשי מאסר ממש. התנהגותו כפי שנגולה בתיק זה מצביעה על הסלמה בעבריינותו, אשר כוונה הפעם כלפי גופו של אדם, ואך בנס לא הסתיימה בתוצאה קטלנית.

זו התנהגות שבית המשפט היה מצווה להגיב עליה בחומרה, ואיננו סבורים כי בעונש המתון שהושת על המערער ניתן מענה ראוי לכך. על כן, ולאחר שנתנו את דעתנו לטיעוניו של בא-כוח המערער, מסקנתנו היא כי דינו של הערעור להידחות, וכך אנו עושים.