ע"פ 3004/12 פארס טארבין נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

רקע

א.

ערעור על חומרת העונש, והוא עשר שנות מאסר וכן מאסר על תנאי, פיצוי וקנס, שהושת על המערער על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא יפה-כץ והשופטים ואגו ו צלקובניק ), בעקבות הרשעתו, על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בהסדר טיעון, בשתי עבירות הריגה וכן בקשירת קשר לפשע. כתב האישום כלל גם את אביו ואחיו, בעבירות חמורות פחות. הפרשה עניינה סכסוך בין משפחות ברהט, שהתפתח ביום 18.9.10 לכלל תגרה וירי ממארב; קבוצת אנשים שהמערער היה בתוכה ירתה לעבר שני קרבנות העבירה, אב ובן, וחייהם קופדו כתוצאה מן הירי. התיק החל כאישום בשני מקרי רצח למערער. הסדר הטיעון כלל לגבי אביו ואחיו עונש מוסכם, והם אינם חלק מן הערעור שלפנינו; ולגבי המערער – שהודה בשתי עבירות הריגה – טיעון תקרה של 10 שנים מצד המדינה וטיעון פתוח מצדו.

ב.

בטיעונים לעונש בבית המשפט קמא פירטה המדינה את הקשיים הראייתיים שהובילו לעריכת ההסדר ולהודיה בהריגה, ואשר היו גם לנגד עיני בית המשפט שנחשף כבר למרבית הראיות; התוצאות האפשריות יכלו לנוע בין הרשעת המערער ברצח כפול לבין אפשרות זיכויו; הסדר הטיעון נעשה על דעת משפחת הקרבנות, שתסקיר קשה לגבי מצבה הונח בפני בית המשפט. לשיטת התביעה העונש למערער אמור היה להיות גבוה מ-10 שנים, אך הקושי הראייתי והנסיבות האישיות הביאו להחלטה. הסניגור טען מצדו, כי התלבט מאוד באשר להסדר בשל הקושי הראייתי הגדול, והיות המערער מואשם כחלק מקבוצה – בעוד יתכן שהיורה בפועל מהלך חופשי; ועוד ציין, כי המערער בעל רקע נורמטיבי, שירת בצה"ל כחובש קרבי, עבד לאחר שחרורו וגם התנדב. המערער בעצמו ביקש התחשבות בו, וכן העידו שני עדי אופי.

ג.

בגזר הדין ציין בית המשפט, כי עסקינן במארב מתוכנן על רקע סכסוכי עבר שהסתיים במות המנוחים, ולנאשמים אמנם לא היה קשר לסכסוך – אך "נסחפו" למסע אלים. בית המשפט עמד על הקושי הראייתי, ולגבי המערער הדגיש מנגד את אבדן חיי אדם בשל הקשר שהמערער היה חלק ממנו. הוזכרו גם נסיבות המערער לקולה – מצבו המשפחתי, רקעו הנורמטיבי ותרומתו לחברה. בסופו של דבר, הוטעם הצורך במסר חברתי של ענישה מחמירה גם במסגרת ההסדר; על כן הושתו על המערער עשר שנות מאסר כאמור – תקרת ההסדר – מאסר על תנאי לשנה בעבירת פשע, פיצוי בסך 195,000 ₪ למשפחת הקרבן בתשלומי 5,000 ₪ לחודש, וקנס 5,000 ₪.

הערעור והדיון

ד.

בערעור נטען, כי לא היה מקום להשתת העונש המירבי במסגרת הטווח; וכי בית המשפט לא נדרש לתרומתו של המערער בצה"ל ובסיוע לנזקקים, לצרכיו הרפואיים-משפחתיים המיוחדים ולעברו הנקי.

ה.

בפנינו הוסיף הסניגור, כי היה סיכוי גם לזיכוי; לשיטתו אין מקום בכגון דא להשתת הרף העליון של ההסדר, שאחרת לא ייעשו הסדרי טיעון; ועסקינן באדם נורמטיבי, וגם יש מאמץ גדול לסולחה בין המשפחות.

ו.

באת כוח המדינה טענה כי הפיצוי לא שולם אלא בחציו, וכי תסקיר הקרבן תיאר את אבדן המנוחים, אנשים מתפקדים, ואשר גרם למשפחה; על כן ראוי העונש שהושת.

הכרעה

ז.

איננו רואים בנסיבות מקום לקבלת הערעור. אכן, אין מניעה להשיג על ענישה המושתת ב"הסדרי טווח", קרי, הסדרי טיעון הקובעים לעניין הענישה מתחם שבין תקרה לרצפה, או בין תקרה לטיעון חופשי. זכותם של הצדדים, בודאי זכותו של הנאשם, להשיג על העונש גם בתוך הטווח המוסכם (ראו פסק דינה של השופטת ארבל בע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (2007)), וזאת אף אם לא בנקל תהא התערבות בעונש אשר כזה. יתר על כן, בית משפט זה עודד הסדרי טיעון, ובגדר זה ציין העדפתו ל"הסדרי טווח" אל מול הסדר "סגור" של עונש מוגדר – שאינו פסול אמנם – וזאת לשם מתן מרחב לשיקול הדעת השיפוטי (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נד(1) 577, 612 (מפי השופטת – כתארה אז – ביניש); וראו פסק דיני בע"פ 4709/10

פיצחדזה נ' מדינת ישראל (2011) פסקה ט'). לגבי הסדרי טיעון של טווח נאמר בעניין פיצחדזה (פסקה י"א) כלהלן:

"מי שכרת הסדר טיעון שיש בו טווח, כל טווח, 'הרויח' במובן זה שידוע לו כי המדינה לא תטען מעבר לטווח – כשם שהמדינה 'הרויחה' בהודאה, בחסכון הזמן השיפוטי והתביעתי ובכל היתרונות שמונים בהסדרי טיעון. על כן אין מקום להתעלם מהסדר הטיעון כאילו לא היה, ולומר כי ב'הסדר טווח' יש רק הצהרה שמה שמחוצה לו כלפי מעלה וכלפי מטה אינו מקובל על הצדדים ואינו הולם. ואולם, באותה מידה אין לומר, כי 'הסדר טווח' פירושו שאין הנאשם יכול להשיג על העונש שהושת; וברי גם, כי ככל שהטווח המוסכם גדול יותר, אפשרות ההשגה רחבה יותר, ולא הרי הסכמה בת 4 עד 6 שנות מאסר, למשל, שהדעת נותנת כי השגה על כל עונש שבטווח לא תזכה לעין טובה, ופשיטא עוד יותר שכאשר בהסדר 'סגור' עסקינן יהא המשיג כמתמיה – כהרי הסכמה לטווח 0 עד 15 שנים. על כן בגדרי ההיגיון שמורה זכות הערעור לצדדים גם בהסדר טווח, אלא שמשמעותה תהא רבה יותר ככל שהטווח רחב יותר, ועם זאת יזכור בית המשפט את הטווח המוסכם ולא יתעלם הימנו.

כללם של דברים, מסכימים אנו כי הסדרי טיעון ניתנים לערעור, והביקורת הערעורית אמנם תביא בחשבון את היותו של העונש שעליו משיגים בגדר הטווח, קרי, בגדר "תחום הסיכון" שנטל עליו המערער; אך ככל שטווח זה הוא רחב, האפשרות להתערבות ערעורית, מטבע הדברים והגיונם, רבה יותר, גם בהתחשב בטיבה של זכות הערעור, ובהנחה כי אין בן אנוש – ושופט בכלל – שהוא חסין מטענות ובדיקה ערעורית היא ראויה.

נוסיף כי כשלעצמנו סבורים אנו, כי לא זו בלבד שעדיף 'הסדר טווח' על 'הסדר סגור', כמצוין מעלה, אלא גם עדיף כי הצדדים יקבעו תקרה ורצפה שאינן רחוקות מדי זו מזו, כדי לתת משמעות להיות ההסדר אכן מבוסס על הסכמה שקולה, ולא מוצא נוח לסיום התיק גרידא. עד כאן באשר ל'הסדרי טווח'".

נוסיף, כי תיקון 113 לחוק העונשין תשל"ז-1977 יצר כידוע מתחם ענישה, ודבר זה תואם את "תפיסת הטווח", וכמובן הדעת נותנת גם שם שקצוות המתחם לא יהיו רחוקים מדי זה מזה.

ח.

בענייננו הושג הסדר טווח המשקף כנראה את אי הנוחות שבה מצאו עצמם הצדדים, כפי שפורט מעלה, על המשתמע. התוצאה היתה המנעד הרחב (שכרגיל אינו מומלץ, כאמור) בין 10 שנים לטיעון פתוח. במישור האנושי, אם ניתן לומר כן, ניתן להבין את אי הנחת של המערער; יתכן שבנסיבות כאלה מפתחים בעלי דין ציפיה, כי בית המשפט לא יגיע לקצות הסדר הטווח כלפי מעלה או כלפי מטה. בהיקש לא מושלם, דומה הדבר, במידת מה, לפשרה במשפט האזרחי לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, שבעלי הדין מצפים בה להכרעה שאינה בקצוות, גם אם אינה ב"אמצע הגיאומטרי"; ראו רע"א 4044/04 בוקרה נ' סגל פ"ד נח(6) 894 ,899 פסקה י(2). כך לעתים לא רחוקות דרכו של עולם. ואולם, גם אם יתכנו ציפיות כאלה, ואולי הן מתממשות פעמים רבות, אין הן חזות הכל ואין הן מטות את הכף ככלל; ונזכור, כי לבית המשפט שמורה הזכות, והדבר מובא לידיעת נאשמים בטרם יורשעו בהסדר טיעון, שלא לכבד את ההסדר גם אם הכלל אינו כזה, ולעתים יארע אף מעין זה.

ט.

ואחר כל אלה, בנידון דידן נראה לנו כי אין מקום להתערבותנו בגזר הדין. הטעם הוא, כי משהורשע המערער בשתי עבירות הריגה, קרי, בקיפוחם של חיי שני בני אדם בנסיבות של הריגה, לכך משמעות מהותית בענישה. כידוע קשת הענישה במקרי הריגה רחבה, ולא אחת יימצאו, אף כשמדובר במקרה הריגה אחד, עונשים חמורים משמעותית יותר מזה שהושת כאן, וגם ההיפך יתכן. ואולם, אין לומר כי בהריגת שני אנשים בירי מן הסוג בו עסקינן, יש משום הפרזה כל עיקר בעונש של 10 שנות מאסר. קדושת החיים היא ערך-על לכל הדעות, והקלות האיומה של שימוש בנשק בסכסוכים כאלה או אחרים ראויה לשירוש ולביעור, ועל כן איננו יכולים לבוא בכל טרוניה עם בית המשפט קמא על שבחר ברף הגבוה של ההסדר. ואמנם, הסניגור המלומד טען לנסיבותיו האישיות של המערער כפי שפורטו מעלה; אך הן הוזכרו על-ידי בית המשפט, ואולי עמדו – גם אם לא נאמר כך במפורש – ברקע ההחלטה לאמץ הסדר טיעון ספציפי זה. נשוב ונאמר: במקרה של השתתפות נאשם – המערער – בחבורה שירתה על הזולת במארב וקופדו חיי שניים, התערבות מטעמנו בענישה בת 10 שנות מאסר לא תהא במקומה.

י.

איננו נעתרים איפוא לערעור. אנו מקוים כי המערער, שרקעו אכן נורמטיבי, שירת בצה"ל והתנדב בחברה, למד את לקחו, וככל שהתנהגותו במאסרו טובה כנטען (לא הובא לפנינו תסקיר) – הדבר עשוי לעמוד לזכותו בבוא העת, בלא שניטע מסמרות. אנו מניחים גם, כי שלטונות בתי הסוהר נותנים דעתם לעניין הצרכים הרפואיים המשפחתיים המיוחדים שאליהם הופנינו.