ע"פ 3008/96 חנניה דנינו נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ.133/95) בעבירות הבאות: קבלת דבר במרמה, התפרצות לבנין, וגניבה הובלה ונשיאה של נשק, לפי הסעיפים 415, 407(ב), 384 ו- 144(ב) לחוק העונשין; ונדון בשל כך לשש וחצי שנים מאסר מתוכן חמש לריצוי בפועל וקנס בסך 1800 ש"ח.

הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד גזר הדין.

בבסיס הרשעתו של המערער עומדות העובדות הבאות. ביום המקרה נכנס המערער לבסיס מפקדת העורף בטענה שעליו להיפגש עם קצינת קישור; ומשנכנס ביקש וקיבל מחייל, בהשאלה, מדים - להם היה זקוק, כביכול, למילוי תפקידי שמירה - לבש אותם והסתובב בשטח הבסיס. אותה שעה הכין אחד מחיילי המשמר לאותו לילה תיק אישי שכלל חפצים אישיים ורובה אמ16-, הניח אותם במשרדו ויצא לפגישה עם אמו למשך כחצי שעה, לאחר שנעל את המשרד. כאשר חזר למשרד מצא החייל כי תיקו האישי ורובהו נעלמו. סמוך לאחר מכן יצא המערער משער הבסיס כשהוא לבוש מדים, מבלי שנשא דבר בידיו. למחרת היום, נערך חיפוש בביתו של המערער ובמסגרתו נמצא תיקו האישי של החייל. הרובה לא נמצא. בין העלמם של התיק והרובה לבין תפיסת התיק בבית המערער חלפו כעשרים שעות בלבד.

בחקירה התברר, כי במהלך מחצית השעה שבה נעדר החייל - שממנו נגנבו הפריטים הנ"ל - ממשרדו, נראה המערער יוצא מאחורי בנין המשרדים כשהוא לבוש מדים. פרט לחפציו האישיים של אותו חייל, נמצאו בתיקו האישי, שנתפס בביתו של המערער, גם המדים שקיבל בשהותו בבסיס. במהלך חקירתו - במסגרתה מסר גירסאות שונות - נכשל המערער בשקרים, שהבולט שבהם, עליו חזר גם בעדותו, נעוץ בטענה כי רכש את התיק האישי שנתפס בביתו, מאדם אחר שפגש כאשר יצא מהבסיס. אותו אדם אותר, נחקר והעיד בבית המשפט וגירסתו כי לא היו דברים מעולם נתקבלה כמהימנה. עוד נכשל המערער בשקר בולט שעה שטען - בחקירתו ובמהלך הדיון במשפטו - כי שהה בבסיס מספר דקות ובמשך כל תקופת שהייתו בתוכו היה מלווה על ידי ש"ג.

הרשעתו של המערער מבוססת בעיקרה על חזקת ה"החזקה התכופה" בתיק האישי, אשר לנוכח הפרכת הטענה כי קנה אותו, נותרה ללא ראיה סותרת; ומשהתיק והרובה נגנבו יחד - פועלת החזקה לגבי השניים.

לצד המימצא המתחייב מן החזקה האמורה, עומדים שני גורמים ראייתיים התומכים בו: האחד - תיאור מהלכיו של המערער בבסיס ובמיוחד: השגת המדים בהתחזות כוזבת, השוטטות במקום במשך למעלה ממחצית השעה וההימצאות ביציאה מן המבנה שבו מצוי המשרד שממנו נגנבו הרובה והתיק האישי; והשני - תגובותיו הפתלתלות והמתחמקות של המערער במהלך החקירה ושקריו הבולטים, בחקירה ובעדות, לרבות טפילת אשמה כוזבת על אחר שמכר לו, כביכול, את התיק האישי.

ב"כ המערער עשתה כמיטב יכולתה על מנת לשכנע אותנו, כי בנסיבות הענין אין די בחזקה בדבר "סמיכות ההחזקה" ובשקרים שבהם נכשל המערער כדי להוכיח במידה שלמעלה מספק סביר, שהוא אכן גנב את התיק האישי והרובה; כשהיא מצביעה על האפשרות, שאלה נגנבו בידי אחרים, ומדגישה כי לא נמצאו ראיות הקושרות את המערער לגניבה פרט לתיק האישי שנתפס בביתו.

"סמיכות ההחזקה" של חפץ גנוב נמנית על הראיות הנסיבתיות, שנסיון החיים והשכל הישר היקנה להן מעמד מיוחד של "חזקה"; ודינה של זו ככל ראיה אחרת, המוכיחה לכאורה את אשמתו של הנאשם ומטילה עליו את החובה להפריכה, או לפחות להעמיד בספק את המימצא המתחייב ממנה.

בנסיבות הענין, לא זו בלבד שהמערער לא העמיד בספק את המימצא המרשיע המתחייב מהימצאות התיק האישי ברשותו; אלא שהתנהגותו במחנה ושקריו לאחר מכן - בחקירתו ובמשפטו - מחזקים את המימצא האמור, באופן שבית המשפט המחוזי היה רשאי לבסס עליו את ההרשעה כפי שעשה.

הספיקות שאותן מנסה ב"כ המלומדת של המערער להקים לזכותו של המערער, נטולי אחיזה של ממש; ובנסיבות הענין דינן כדין השערה גרידא.

העונש שנגזר על המערער אינו קל, אך יחד עם זאת אין לומר שהוא מופרז לחומרה במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. גניבתו של נשק קטלני ממחנה צבאי אגב פריצה למשרד נעול שבו הוחזק, מהווה מעשה חמור המעמיד בסיכון של ממש את שלום הציבור ובטחונו; וחומרה זו מוגברת, במקום שגונב הנשק אינו מסייע בהחזרתו ואין לדעת לידי מי הגיע.

לאור האמור לעיל, החלטנו לדחות את הערעור הן כנגד ההרשעה והן כנגד גזר הדין.