ע"פ 3042/06 דמיטרי קיזמנקו נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

יששכר איצקוביץ (להלן: המנוח) היה מנהלו של מינימרקט בחיפה. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי עד לחודש נובמבר 2004 עבד המערער באותו עסק, בו שימש לעתים אנטון אוליינקוב (להלן: אנטון) כשומר. על פי גרסת המשיבה, קשרו המערער, אנטון, ירוסלב בויארסקי (להלן: ירוסלב) ויאן צ'ריוב (להלן: יאן), קשר לחטוף את המנוח, ליטול ממנו את מפתחות המינימרקט, לפרוץ את הכספת המצויה בו, ולבסוף להמית את קורבנם.

המערער וחבריו הוציאו את זממם אל הפועל ביום 13.1.05. ירוסלב ואנטון עקבו אחר המנוח משעה שיצא מעסקו, וכאשר הגיע לביתו הם ניגשו אליו וכפו עליו להיכנס לרכבם. במהלך הנסיעה השתלטו השניים על המנוח ונטלו את צרור המפתחות שנשא עמו. כחלוף זמן מה נפגשו השניים עם המערער ויאן, ומסרו להם את המפתחות כדי שאלה יפרצו למינימרקט וירוקנו את הכספת מתחולתה. בהמשך, כפתו ירוסלב ואנטון את המנוח, חנקו אותו, ועם חפץ קשה הלמו בראשו. כתוצאה מהחבלות שנגרמו לו מצא המנוח את מותו, ותוקפיו הותירו את גופתו מוטלת בקריית-חיים. להשלמת התמונה נוסיף, כי המערער ויאן חדרו למינימרקט, אולם נכשלו בניסיונם לפתוח את הכספת.

בגין העובדות שתוארו עד כה, יוחסו למערער ולשותפיו עבירות של רצח, חטיפה לשם רצח, שוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע.

במהלך משפטו בפני בית משפט קמא, היתה גרסת המערער כי הוא שמע את יתר המעורבים בפרשה משוחחים על כוונתם לגנוב את תכולתה של הכספת שבמינימרקט. הוא הוסיף ואישר כי בליל האירוע הוא נפגש עם יאן, שהנחה אותו לעקוב אחר מכוניתו של המנוח. בהמשך, הגיעו שני המעורבים האחרים בפרשה ומסרו לידי יאן את המפתחות, עמם ניסה יאן לפרוץ את הכספת, אולם ללא הצלחה. המערער טען, כי לא ידע כלל על כוונת הנאשמים האחרים לשדוד את המנוח ולהמיתו, והוא אף לא היה יכול לצפות שכך יקרה. גרסה זו לא קנתה אחיזה בלבו של בית המשפט המחוזי, אשר הגדיר את המערער "כמי שהיה שותף מלא לקשר עברייני מתוחכם לשוד מינימרקט וגניבת כספים שהיו בו, וזאת באמצעות חטיפתו של המנוח, גניבת המפתחות וסחיטת קוד הכספת" (עמ' 1 לגזר-הדין). עם זאת, נותר בלבם של שופטי הרוב בבית משפט קמא ספק אם המערער נושא באחריות פלילית למעשה הרצח, ועל כן הוחלט לזכותו, ברוב דעות, מעבירה זו. המערער הורשע אפוא בעבירות של חטיפה לשם סחיטה וניסיון שוד, עבירות לפי סעיפים 372 ו-403 בנסיבות סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובהמשך, דן אותו בית המשפט ל-14 שנות מאסר ו-3 שנים מאסר על-תנאי.

כנגד עונש זה מופנה הערעור. נטען, כי חלקו של המערער בפרשה היה משני ופסיבי; הוא היה נתון להשפעתם של שותפיו. המערער הוא מפרנסה של אמו שמצב בריאותה ירוד; המערער עלה מאוקראינה בשנת 1998, ובמשך מספר שנים היה במעקב רפואי עקב חשש שנפגע באסון שהתרחש בכור הגרעיני בצ'רנוביל; למערער אין עבר פלילי, וזהו מאסרו הראשון.

אכן, העונש שהושת על המערער אינו קל. מאידך, מדובר במי שהיה חלק מחבורה שגמרה אומר לחטוף אדם במטרה לבצע התפרצות וגניבה בעסק בו הוא עבד. זו התנהגות קשה שתוצאתה היתה חמורה, גם אם המערער לא ידע על כוונתם של חבריו להמית את קורבנם. אולם הוא ידע, או למצער חייב היה לדעת, שחטיפה מסוג זה של אדם תמים עלולה להיות מלווה בהתנגדות של הקורבן למעשיהם של חוטפיו, ומכאן ועד לפגיעה בו הדרך קצרה. מעשים מסוג זה חייבים היו לזכות בתגובה עונשית קשה וכואבת, הן כדי לגמול למערער על מעשיו החמורים והן כדי לשגר מסר מרתיע לרבים. נוכח האמור, איננו סבורים כי הוכחה עילה להתערבותנו בגזר-הדין, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.