ע"פ 3049/08 מדינת ישראל נ. יורם ליברטי

השופט א' א' לוי:

המדינה משיגה בפנינו על העונש אותו גזר בית המשפט המחוזי למשיב – 20 חודשי מאסר, 24 חודשים מאסר על-תנאי, ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה במשך 10 חודשים מיום שחרורו מהכלא.

בכתב אישום מתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי בגדרו של הסדר טיעון, הובאה מסכת עובדתית קשה. בתאריך 16.9.07, בשעת בוקר, גנב המשיב מתוך רכב חונה את תיקה של אשה, שהכיל סכום כסף במזומן ופריטים נוספים. הוא נמלט תוך נהיגה ברכב אחר, ובאחד הצמתים נדרש על ידי שוטרים לעצור. תחילה נראה כי הוא מציית לאותה הוראה, אולם משניגשו אליו שני שוטרים ודרשו ממנו לצאת, הוא האיץ את רכבו ונמלט בנסיעה מהירה תוך שהוא פוגע בשוטרים – באחד במרפקו ובאחר ברגלו. בעקבות כך, החלו שוטרים דולקים אחר הרכב הנמלט שנהגו הוסיף וביצע עבירות תעבורה רבות – נהיגה בניגוד לכיוון התנועה, חציית רמזורים באור אדום, עקיפת כלי רכב בצורה שסיכנה את נהגיהם וכן את הולכי הרגל. לבסוף, עצר המשיב את רכבו ונמלט רגלית, וכאשר הבחין בו שוטר וביקש לעוצרו, הוא שב ונמלט.

המשיב הודה בעובדותיו של כתב-האישום המתוקן, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, מעשה פזיזות ורשלנות, גניבה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עקיפה בדרך לא פנויה, נהיגה משמאל לשטח ההפרדה, אי-ציות לרמזור והפרת הוראות תמרורים ואיתות בידי שוטרים.

המדינה סבורה כי בית המשפט המחוזי הקל עם המשיב, ולא נתן בגזר הדין ביטוי הולם לחומרת מעשיו. השקפה זו מקובלת עלינו. המשיב

שהנו אדם צעיר, אימץ ככל הנראה דפוס חיים עברייני, עד שבשנת 1995 דן אותו בית המשפט המחוזי בבאר-שבע למאסר של 7 שנים. אולם, נראה כי הוא התקשה ללמוד את לקחו, וזמן לא רב לאחר שחרורו מהכלא שב לעסוק בפלילים. אכן, המשיב לקה בבריאותו, ועקב כך נזקק לטיפול כירורגי ובהמשך לטיפול שאינו פשוט כלל ועיקר. אולם, עובדותיו של כתב האישום הנוכחי מלמדות, שבריאותו המדרדרת לא מנעה ממנו מלחזור לחיי פשע. הפעם הוא לא הסתפק בעבירת רכוש, ותוך בריחה מאנשי החוק ביצע שורה של עבירות נוספות, וביניהן, פגיעה בשני שוטרים שביקשו לעוצרו. זו התנהגות חמורה שיש בה ללמד עד כמה מרחיקת לכת היא הסכנה הנשקפת מהמשיב. אנו סבורים כי חומרה זו לא מצאה ביטוי הולם בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי, שבפסיקתו אף סטה מרמת הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה.

מן הטעמים האמורים, ולאחר ששמנו לנגד עינינו את ההלכה לפיה בית משפט שלערעור לא ימצה את הדין עם נאשם, אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את תקופת המאסר בה ישא המשיב בפועל על 30 חודשים. באשר לתקופת הפסילה – אותה אנו מעמידים על 4 שנים שתחילת מניינן ביום שחרורו מהכלא. המאסר על-תנאי אותו גזר בית המשפט המחוזי, נותר על כנו.