פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים פליליים
ע"פ
3050/13
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר-דינו של בית המשפט
המחוזי לנוער
בירושלים מיום בת"פ
019798-11-12 שניתן על-ידי כב' השופט צ' סגל
בשם המערער:
עו"ד ארז בר צבי
בשם המשיבה:
עו"ד יעל שרף
בשם שירות המבחן לנוער:
גב' שלומית מרדר
פסק-דין
השופט נ' הנדל:
1.
מונח
לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 19829-11-12,
כב' השופט הבכיר
צ'
סגל
), בגדרו הורשע המערער, לאחר הודאתו במסגרת הסדר
טיעון, בעבירה של ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף
335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
חוק העונשין
). על המערער הוטלו עונשים של עבודות
שירות לתועלת הציבור למשך 250 שעות, פיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח, ומאסר על
תנאי לתקופה של 4 חודשים. הערעור מופנה כנגד עצם ההרשעה – תחת התוצאה של קביעת
אשמה ללא הרשעה – וכנגד עונשי המאסר על תנאי וחובת הפיצוי. המערער אינו מערער על
חיוב השל"צ.
רקע
2.
על-פי
עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 3.11.2012, סמוך לחצות, יידתה חבורת נערים אבנים
על רכבו של המתלונן, מר מועתצם עאמר (להלן:
המתלונן
), עת נסע לבקר את
בת-זוגו (להלן:
החברה
) בשכונת גילה שבירושלים. המתלונן התקשר לחברתו, ולאחר שהצטרפה אליו
התקשרו השניים למשטרה ודיווחו על האירוע. שוטר הוזעק למקום והמתלונן הצטרף לסיור
בניידת על מנת שיצביע על חברי החבורה.
השוטר
החזיר את המתלונן לרכבו, וביקש ממנו ומחברתו להמתין בחנייה בתוך הרכב. השוטר עזב
את המקום. בעוד המתלונן וחברתו יושבים ברכב, הגיעו המערער – אז קטין כבן 17 ו-11
חודשים – ואחרים והחלו לרגום את הרכב באבנים גדולות ממרחק של מטרים ספורים. אחת
האבנים ניפצה את חלון השמשה של מושב הנוסע ליד הנהג, וכן פגעה במעופה בחלון השמשה
של מושב הנהג. המערער לא הסתפק בכך, והמשיך לחבוט ברכב באבן שבידו, כאשר המתלונן
מתכופף מחשש שייפגע מהאבנים שנזרקו לעברו. לאחר מכן הצליח המתלונן להתניע את רכבו
ולהימלט מהמקום.
כתוצאה
ממעשי המערער והאחרים, נחתך המתלונן בידו ובאצבעו מזכוכיות השמשות שנופצו, וכן
נגרמו נזקים כבדים לפח ושמשות הרכב. המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, בגדרו
יוחס לו ביצוע עבירה של ניסיון לחבלה חמורה. בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו
כבית משפט לנוער, מצא את המערער אשם על-פי הודאתו.
3.
קודם
לכן, עם הגשת כתב האישום המקורי, עתרה המשיבה ביום 12.11.2012 למעצרו של המערער
לפחות עד מועד קבלת התסקיר בעניינו. בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט
לנוער החליט לשחרר את המערער למעצר בית מלא הכולל איזוק אלקטרוני. בית המשפט הקל
על תנאי המערער בהחלטה מיום 24.12.2012 המאפשרת לו לצאת מביתו לצורך לימודים שלש
פעמים מידי שבוע. לרגל צו הגיוס ותאריך ההתייצבות המתקרב, הגיש המערער בקשה לעיון
חוזר לבית המשפט המחוזי לנוער, בו עתר לשחרורו ממעצר בית כדי לאפשר את גיוסו
לצה"ל. המערער ייחס חשיבות רבה לשירות הצבאי וביקש לתרום את תרומתו למדינה
יחד עם שאר בני גילו.
ביום
6.3.2013 נעתר בית המשפט המחוזי (כב' השופט
ר' כרמל
) לבקשה "על מנת שלא לסכל גיוסו
הקרוב של [
המערער
] לצה"ל".
בית המשפט הורה אפוא על שחרור המערער ממעצר בית לצורך גיוס לצה"ל ביום
12.3.2013, כאשר בעת חופשותיו מהצבא ימשיך לשהות במעצר בית. דא עקא, באותו היום
בשעות אחר הצהריים קיבל המערער שיחת טלפון מלשכת הגיוס, בה נודע לו שגיוסו
לצה"ל הוקפא בשלב זה לנוכח דיווח שהתקבל אודות התיק הפלילי המתנהל נגדו.
בירור של הסנגור העלה כי נציגת פרקליטות מחוז ירושלים יצרה קשר עם הצבא, והודיעה כי
נגד הנאשם מתנהל תיק פלילי.
גזר-הדין
ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי לנוער יומיים לאחר מכן. התסקיר שהוגש בתיק העיקרי
היה חיובי בעיקרו. שירות המבחן התרשם שהמערער נוטל אחריות על התנהגותו בעבירה,
הביע חרטה ואמפתיה לקורבן, ומבין שעליו להתרחק מחברה שלילית. בשל תפקודו התקין ראה
שירות המבחן את העבירה כאירוע חריג בהתנהלות המערער, והמליץ להימנע מהרשעתו כדי
שלא להכתים את עתידו. בית המשפט המחוזי החליט להרשיע את המערער בשל חומרת מעשיו.
עם זאת, נמנע בית המשפט מלהשית עליו עונש מאסר בפועל, כמבוקש על-ידי בא-כוח
המשיבה. הטעמים לכך הם מהות העבירה, שאינה ברף העליון של עבירות האלימות (מה גם
שעסקינן בניסיון ולא בעבירה מושלמת), הנזק הקטן יחסית שנגרם למתלונן, ונסיבותיו
האישיות של המערער כפי שהשתקפו בתסקיר שהוגש. בית המשפט גזר עליו כאמור ארבעה
חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור תוך 3 שנים עבירת אלימות כלשהי מסוג
פשע, שירות לטובת הציבור למשך 250 שעות ופיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח.
הערעור
4.
עיקרו
של הערעור נשען על טענת ההגנה מן הצדק. הסנגור מדגיש כי המשיבה חרגה מסמכותה בכך
שהודיעה ללשכת הגיוס אודות התיק המתנהל נגדו. כתימוכין לדבריו מפנה הסניגור לחוק
המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן:
חוק המרשם
). לעמדת הסנגוריה
הפרקליטות מנויה בין הגופים הרשאיים
לקבל
מידע זה, אך לא בכלל הגופים שלהם הרשאה
למסור
את
המידע (ראו שם, סעיפים 5, 11).
לעמדת
הסנגור, חריגה מסמכות זו גרמה למערער פגיעה כבדה בהליך שיקומו. רצונו העז של
המערער להתגייס לשורות צה"ל, כפי שניתן לראות מתסקיר שירות המבחן, התנפץ
כתוצאה מהודעת המשיבה שנמסרה בהעדר סמכות. לדעת המערער מדובר ב"עונש
עצמאי" שהוטל על המערער כתוצאה מהתנהלות המשיבה, באופן שצירוף העונש שהוטל
עליו על-ידי בית המשפט מהווה בנסיבות העניין "ענישה כפולה". כמו כן, אי
גיוסו פגע בשיקומו של המערער ותייג אותו לקלון פעמיים, הן כתוצאה מאי גיוסו לצה"ל
שלא כשאר בני גילו והן כתוצאה מקלון שדבק בו עקב הרשעה פלילית כפי שנגזר על-ידי
בית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, סבור המערער שהרשעתו נוגדת את עקרונות הצדק
וההגינות המשפטית, ומן הראוי להפכה.
עוד
נטען על-ידי הסנגוריה כי ענישת בית המשפט המחוזי נוגדת את העיקרון המנחה לענישת
קטינים כפי שהותווה על-ידי חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971
(להלן:
חוק הנוער
). הסנגור הטעים כי ביחס לקטינים על בית המשפט להדגיש את הנסיבות האישיות
ואת הפן השיקומי של תכליות הענישה, וכן לתת משקל רב להמלצות שירות המבחן. על-פי קו
זה בית המשפט שגה כאשר הרשיע את המערער, בניגוד להמלצותיו של תסקיר שירות המבחן,
ומבלי להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער. עוד נטען שנסיבות המקרה אינן מצדיקות
את העונש שהטיל עליו בית המשפט המחוזי, שכן הנזק שנגרם למתלונן הוא קל, וחלקו של
המערער באירוע לא היה גדול במיוחד.
המשיבה
סומכת את ידיה על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, וסוברת שאין להפחית מחומרת העונש
בשל התנהלותה בדיווח על המקרה לצבא. ביחס להודעה שנמסרה על-ידה לצבא, המשיבה טוענת
שהיא פעלה כדין, ובהתאם לפרקטיקה המקובלת בדבר מסירת הודעות לצבא לפי הצורך. במקרה
הקונקרטי דנא, פעלה המשיבה מתוך שיקול דעת וחובתה הציבורית, בכך שיידעה את הצבא
אודות תיק המתנהל מול המערער בעבירה של יידוי אבנים בנסיבות מחמירות.
דיון
והכרעה
5.
בסעיף
1א(א) לחוק הנוער נקבעו "עקרונות כלליים" בלשון זו:
"מימוש זכויות של קטין, הפעלת סמכויות ונקיטת
הליכים כלפיו ייעשו תוך שמירה על כבודו של הקטין, ומתן משקל ראוי לשיקולים של שיקומו,
הטיפול בו, שילובו בחברה ותקנת השבים, וכן בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו".
לצד טיעוניו להגנה מן הצדק, הסנגור מבקש להישען על
השיקולים המיוחדים הנשקלים ביחס לקטין כדי לתקוף את החלטת בית המשפט המחוזי להרשיע
את המערער. אכן, השיקולים ביחס להרשעת קטין שונים מהשיקולים ביחס לעבריין בגיר,
ומשקל שונה ניתן לגורמים שונים. הנשיאה
ד' בייניש
מנתה את השיקולים
הרלוונטיים כדלהלן:
"הלכה פסוקה היא כי לגבי קטין, יינתן
משקל-יתר לנסיבותיו האישיות, ובהן גילו של הנאשם, הנזק הצפוי לו בגין ההרשעה,
אפשרויות הטיפול בו וסיכויי שיקומו. נסיבותיו האינדיבידואליות של הקטין יקבלו משנה
תוקף במסגרת הפעלת שיקול-הדעת בשאלת הרשעתו נוכח האינטרס של הפרט שהוא גם האינטרס
של הכלל, לסייע לקטין לחזור לתפקוד נורמטיבי בחברה בעודו בתחילת דרכו בחיים. בהתאם
לכך, כאשר מדובר בקטינים, הרי '... ככלל – הנכונות לסטות מחובת מיצוי הדין ולהימנע
מהרשעה תוך הדגשת עניינו של הפרט תהא נדירה פחות' מאשר ביחס לנאשם בגיר (ראו:
ע"פ 2669/00 הנ"ל, בעמ' 691)" (ע"פ 9262/03
פלוני נ' מדינת ישראל
(20.4.2004)).
6.
ומן
הכלל אל הפרט. לאחר העיון בחומר שבתיק, ולאחר ששמעתי את הצדדים, נחה דעתי כי בית
המשפט המחוזי לא נפל לכלל טעות בתוצאה שאליה הגיע ובדרך בה נקט בהגיעו לתוצאה. בית
המשפט המחוזי שקל ואיזן את השיקולים הרלוונטיים מבחינת "המעשה" ו"העושה
הקטין".
המערער
חבר לנערים אחרים ובצוותא תקף מתלונן ללא כל מניע או סיבה הנראים לעין. למרבית
המזל לא נגרם נזק גופני כבד למתלונן. השתתפותם של רבים באירוע מהווה
נסיבה מחמירה
של
עבירת החבלה שבניסיון אליה נאשם המערער (ראו סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין) – הרכיב
של ביצוע בחבורה מכפיל את העונש המקסימאלי הקבוע לצד העבירה. הסיכון הנשקף מפני
אדם המשתתף במעשה תקיפה אינו מתמצה במעשה הספציפי שביצע בעצמו; העובדה שיידוי האבן
נעשה כחלק מתקיפה רחבה מהווה אפוא נסיבה הנזקפת לחובת המערער. הכלל שנקבע על-ידי
בעניין אחר יפה אף לענייננו:
"המעשה בגינו הורשע המערער הינו פיסה אחת
מתוך אירוע מחריד ומטריד עד מאוד ורב משתתפים בו קבוצה גדולה של צעירים, בהם גם
קטינים דוגמת המערער, יידו אבנים ותקפו באכזריות אזרח שכל חטאו הסתכם בזהותו
הלאומית ובכך "שהעז" להיכנס לשכונתם. כפי שפורט בכתב האישום המתוקן בו
הודה המערער מדובר בתקיפה שבוצעה בצוותא על ידי מספר רב של משתתפים... אמנם חלקו
של המערער בתקיפה לא היה גדול במיוחד והסתכם ביידוי אבן אחת על הרכב בו שהה
המתלונן, אולם מטבען של תקיפות המתבצעות בצוותא הוא כי התוצאה החמורה איננה בהכרח
פרי מעשה גדול אחד של משתתף אחד, אלא תוצר מצטבר של תרומות קטנות של משתתפים רבים.
תרומתו של כל משתתף לאירוע העברייני, גם אם היא קטנה, מעצימה את האירוע, מעניקה
ביטחון והכשר למעשה ומשלהבת את המשתתפים האחרים. יידוי האבן, מעשה שכשלעצמו פסול
ומסוכן, לא נעשה במנותק מפעולות האחרים אלא משתבץ במכלול ההתקפה הקבוצתית שהתרחשה.
המערער היה מודע להיותו אצבע אחת בתוך האגרוף. מודעות זו נוגעת לא רק לכוונה
הפלילית אלא למעשה הפלילי" (ע"פ 5028/12
פלוני נ' מדינת ישראל
(3.12.2012)).
לבחינת חומרת המעשה מצטרפת מידת אחריותו של המערער
על מעשיו. גילו של המערער בשעת ביצוע המעשה היה שבע עשרה שנים ואחד עשר חודשים.
כלומר, המערער היה בחודש האחרון של תקופת הקטינות כהגדרתה בחוק הנוער. המערער אמנם
טרם עבר את קו הגבול המפריד בין הקטינות לבין הבגירות – ועם זאת, יש משקל למקום
הימצאותו על סקאלת הקטינות. שיקול אחרון זה אינו מכריע. תודגש החומרה שבתופעה של
יידוי אבנים על כלי רכב – והפעם רכב חונה – כאשר כל חטאו של הנפגע הינו הימצאותו בקרבת
מקום לקטין מחזיק האבן.
בית
המשפט המחוזי שקל את נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות עברו הפלילי, הסיכוי
לשיקום ושאר גורמי חייו העשויים להשפיע על מידת הענישה. שיקולים אלו השתקפו בהחלטה
להימנע מהטלת מאסר בפועל. באשר להרשעה עצמה, המאסר המותנה והפיצוי, אין בהם מימד
של חומרה יתירה, אלא עונש ראוי גם ביחס לקטין. חשיבות מרובה ישנה בהעברת מסר חד
וברור שהחברה מוקיעה מעשים אלימים מהסוג הנעשה, ואינה מוכנה להשלים עם התופעה
החמורה של תקיפת אדם בצוותא. התסקיר שהוגש על-ידי שירות המבחן המליץ שלא להרשיע את
המערער – אך כידוע המלצת התסקיר, כשמה כן היא, ואין בה כדי לכבול את שיקול הדעת
הרחב של בית המשפט.
7.
השאלה
השנייה העולה לדיון היא אם יש מקום להקל בגזר-דינו של המערער מפני ה"הגנה מן
הצדק". כפי שהוצג לעיל, דיווח של הפרקליטות ללשכת הגיוס הביא לדחיית גיוסו של
המערער. משנקבע שיש להרשיע את המערער בעבירה הרלוונטית, השאלה אפוא היא אם יש מקום
לשנות את התוצאה או להקל בעונש לנוכח התנהלות הפרקליטות ועוגמת הנפש הנטענת שנגרמה
למערער.
לכך
אשיב בשלשה מישורים.
המישור הראשון
עניינו התוצאה העונשית. דעתי היא כי אין בטענת המערער בדבר חלקה של
הפרקליטות בדחיית גיוסו כדי לאיין את השיקולים כבדי-המשקל המחייבים את הרשעתו. כפי
שהובהר לעיל, החומרה הגלומה במעשי המערער אינה משתלבת עם הקלת יתר בפסק-דינו.
המישור השני
נושאו
הדוקטרינה של הגנה מן הצדק. אכן קיימת
פסיקה לפיה קבלת טענה הגנה מן
הצדק עשויה להביא להקלה מסוימת בעונשו של נאשם (ע"פ 7830/08
מחאמרה נ' מדינת ישראל
(14.12.08);
ע"פ 15/78
ביבס
נ' מדינת ישראל
, פ"ד לב(3) 64 (1978); ע"פ 360/80
מדינת ישראל נ' אפנג'ר
, פ"ד
לה(1) 228, 235 (1980)). ברם, אין זה המקרה המתאים ליישם את הפסיקה האמורה. הטעם
בדבר הוא גם מפני שבסופו של דבר המערער אכן גויס לשירות סדיר בצה"ל.
לכך יש להוסיף כי ייתכן שבכל מקרה הצבא היה מגלה את המידע ביחס לתיק
הנידון. אף לא השתכנעתי שהמקרה על נסיבותיו עונה על החריג המיוחד בדבר הגנה מן
הצדק על תנאיו ביחס להקלה בעונש.
8.
עם
זאת, אין במסקנה האמורה להצדיק העדר התייחסות להתנהלות הפרקליטות בנדון. לאמור, אף
אם אין מקום לבטל את ההרשעה ולהקל בעונש, התנהגות הפרקליטות מעוררת קושי. זהו
המישור השלישי
.
הצדדים נחלקו בשאלה האם הפרקליטות הייתה רשאית לפנות לצבא. מבלי לקבוע מסמרות
בנידון, שהרי טיעון מלא לא הוצע בפנינו, אומר זאת:
על
פני הדברים, ולא רק, קיימת תחושה לא קלה. בית המשפט המחוזי מורה על שינוי תנאי
השחרור של המערער – "על מנת שלא לסכל גיוסו הקרוב של ה[
מערער
] לצה"ל". על החלטה
זו המדינה לא הגישה ערר. במקום זאת, יזמה המדינה פנייה מיד בסמוך לכך לרשויות הצבא כדי לעדכן את הגורמים בדבר קיומו של הליך, וזאת, כך עולה, במטרה "לסכל" את גיוסו הקרוב של המערער, או לפחות להקשות על אפשרות הגיוס. נוצר מצב בו הפרקליטות פעלה במסלול עצמאי באופן שאינו תואם את ציפיותיו של בית המשפט. לכן, אף בהנחה שפנייה זו אינה בניגוד לחוק המרשם, שאלה היא אם ראוי שהמדינה תנהג בצורה כזו "מאחורי הפרגוד" – מבלי לעדכן את בית המשפט והסנגור – בעיצומו של הליך.
כאמור, בהעדר טיעון יסודי ומוסדר - אין זו המסגרת הראויה לפסוק בנדון. אולם, נדמה כי לא יהיה נכון שבית משפט זה יתעלם מן המעשה, שאינו שנוי במחלוקת מבחינה עובדתית. על-כן, מצופה כי הפרקליטות תערוך בדיקה תוך גיבוש עמדה בשלושת הנושאים הבאים:
א.האם הפרקליטות הייתה רשאית על-פי חוק המרשם לפעול כפי שפעלה?
ב.בהנחה שהמסקנה בנושא הראשון הינה בחיוב, האם נכון ליזום את הפעולה במסגרת הליך ובמצבים שונים, למשל כפי שעלה בתיק דנא, אף כאשר בית המשפט ציין שמטרת הקלת תנאי שחרור היא למנוע את סיכול הגיוס?
ג.לאחר קביעת נוהל כאמור, יש לגבש עמדה לגבי שאלות נלוות, לדוגמה: האם היה על הפרקליטות להודיע לבית המשפט ו/או לסנגור על הפנייה?
בית משפט זה מצפה כי תינתן עדיפות לקביעת עמדה ונוהל באשר לשאלות שהוצגו, ושתוצאות הבדיקה יועברו לסנגור המלומד אשר העלה את הסוגיה. על האחרון, אשר מונה בתיק זה מטעם הסנגוריה הציבורית, לעדכן אותה בנדון. כפי שצוין, דעתי היא כי אף ללא קשר לתוצאות הבדיקה, ניתן לסיים את הדיון בערעור. בית המשפט המחוזי שקל את הסוגיה כנדרש. אינני סבור כי יש בכך להשפיע על התוצאה בנסיבות העניין, ויודגש שהטענה בדבר הגנה מן הצדק לא נטענה לפניו באופן מפורש. אודה כי מתן פסק-דין זה התעכב תקופת מה בתקווה שהעניין יתברר, אך בהעדר החלטה מפורשת של בית משפט זה באותו שלב לערוך את הבדיקה, וכדי לסיים את ההליך הערעורי – והדבר ניתן – נראה כי אין הצדקה לעיכוב נוסף. עם זאת, לאחר שצוין העניין בפירוש בפסק-הדין, מצופה כי הפרקליטות תפעל בהתאם לאמור. הבדיקה המבוקשת מהמשיבה חשובה לא רק לנאשמים עתידיים, אלא גם כדי לוודא שהפרקליטות תעשה את מלאכתה נאמנה, משהתעוררה הסוגיה במסגרת הליך זה.
נסיים בדברי הסנגור המלומד אשר הטיב להעלות את הנושא, והפנה בפתח דבריו לדברי השופט מ' חשין בבג"ץ אפרתי: "לעולם יזכור תובע ותשמור פרקליטות מה כוח ושליטה על חיי אדם וכובדו ניתנים בידיהם" (בג"ץ 5537/91 אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד , פ"ד מו(3)
501 (1992)).
9.
סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן :
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' ברק-ארז:
1.
אני מסכימה למסקנתו של חברי השופט נ' הנדל , שדין הערעור להידחות, כמו גם לעיקרי שיקוליו. גם אני סבורה כי אין לומר שהתגובה העונשית למעשיו של המערער הייתה מחמירה, אף כאשר מביאים בחשבון את גילו ונסיבותיו האישיות, ולמעשה ההפך הוא הנכון. הטחת אבנים גדולות במכונית שבה יושב אדם, תוך גרימת נזק לרכוש ולגוף היא התנהגות שלא ניתן להפריז בחומרתה. סיומו של ההליך המשפטי במקרה זה בעונש מאסר מותנה מהווה, כשלעצמה, הקלה משמעותית ביותר עם המערער, והליכה של כברת דרך גדולה לעברו.
2.
חרף הביקורת שניתן למתוח על אופן פעולתה של הפרקליטות במקרה זה, אני סבורה שחשוב לחדד את השאלות שהעלה חברי בהתייחס להסדרים הקיימים בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם הפלילי ) והשלכתם על המקרה שבפנינו. ביסודו של דבר, הסדרים אלה מאפשרים העברת מידע מן המשטרה לרשויות הצבא, הגם שאפשר כי אופן יישומם של ההסדרים טעון רענון או הבהרה. כפי שציין חברי, באת-כוח הפרקליטות לא הבהירה מהי הפרקטיקה הנוהגת בנושא זה, ומהו הבסיס הנורמטיבי לה.
3.
כפי שציין חברי, במקרה זה, הקושי העיקרי נעוץ בעובדה שהפרקליטות הייתה מודעת להחלטה שיפוטית המתייחסת במפורש לשיקול של השפעת ההליך הפלילי על גיוסו של המערער לצבא, החלטה שניתנה בהליך שבו המדינה הייתה צד, ובכל זאת בחרו הנוגעים בדבר לשלוח הודעה בעניין לרשויות הצבא מבלי ליידע את בית המשפט באשר לכך. אולם: התנהלות – לחוד, וההצדקה להעברת המידע – לחוד. גם אם אופן הטיפול בעניין מותיר תחושה של אי-נוחות, חשוב לציין כי ביסודם של דברים, האפשרות של העברת מידע מסוג זה לידיעתן של רשויות הצבא עולה לכאורה מן ההסדרים החוקיים הקיימים, כפי שאלה יפורטו להלן, גם מבלי שאקבע מסמרות לגבי פרטי הדברים. לכך ניתן להוסיף, כי היא אף חשובה, לפחות לעתים, מהיבטו של האינטרס הציבורי. זאת, משום שלא אחת למידע האמור עשויה להיות רלוונטיות להתאמה לשירות צבאי או למילוי תפקידים מסוימים בו (השוו: ע"א 8189/11 דיין נ' מפעל הפיס , בפסקאות 37-36 (21.2.2013)).
4.
ראשית, יש לציין כי המידע שהועבר בידי הפרקליטות במקרה דנן נגע לתיק שטרם הוכרע, קרי מידע הנוגע למב"ד (תיק ממתין לבירור דין). מידע זה אינו נמנה על פרטי הרישום המשתייכים למרשם הפלילי (הקבועים בסעיף 2 לחוק המרשם הפלילי), והוא מרוכז ברישום נפרד שאותו מנהלת המשטרה מכוח סמכותה לפי סעיף 1(ג) לחוק המרשם הפלילי (ראו: בש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל ,
פ''ד סב(1) 684 (2007); רע"פ 1021/07 פלוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 17 (30.12.2009); בש"פ 1408/14 פלוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 6 (14.4.2014)). זאת, מבלי לגרוע מכך שחוק המרשם הפלילי והתקנות אשר הוצאו מכוחו כוללים הסדרים החלים גם על העברת מידע מן המשטרה לגופים שונים בהתייחס לתיקים תלויים ועומדים. סעיף 11 לחוק המרשם הפלילי קובע כי המשטרה או גוף אחר הרשאי למסור מידע לפי החוק רשאים למסור מידע גם בנוגע לתיקים תלויים ועומדים למי שזכאי לקבל מידע זה. עם זאת, אין מדובר במידע הנחשב לחלק מן המרשם (ראו גם: דו"ח הוועדה לבחינת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 , בעמ' 74 (2010) (להלן: דו"ח ועדת קנאי )). על כן, שאלה היא האם חוק המרשם הפלילי כולל הסדר מקיף ביחס למסירת מידע הנוגע לתיקים תלויים ועומדים על-ידי הפרקליטות, מידע שאינו מהווה כאמור חלק מן המרשם כהגדרתו בסעיף 2 לחוק זה. כמובן, ככל שחוק המרשם הפלילי אינו חל על העברת מידע כאמור על-ידי הפרקליטות, אין בכך כדי לומר שהיא פטורה מכל הסדרה משפטית. לכאורה, מדובר בהעברת מידע בין גופים ציבוריים, שעליה חל ההסדר הקבוע בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות ). סעיף 23ג(1)(ב) לחוק זה קובע כי תותר העברת מידע בין גופים ציבוריים שלא נאסרה בחיקוק מקום בו מקבל המידע רשאי לדרוש אותו על פי דין ממקור אחר. בענייננו, וכפי שאפרט להלן, דומה שהגורמים הרלוונטיים בצה"ל היו רשאים לקבל את המידע בנוגע להליכים הפליליים בענייננו של המערער מן המשטרה (ראו והשוו: רע"א 4826/12 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' פלוני , בפסקה 11 (7.8.2012)).
5.
שנית, אפילו ההסדר הקבוע בחוק המרשם הפלילי היה חל במלוא עוזו על העברת מידע בנוגע לתיקי מב"ד לרשויות הצבא, הרי שסעיף 5(א) לחוק המרשם הפלילי כולל הסמכה מפורשת של המשטרה להעביר מידע מן המרשם "לרשויות ולבעלי תפקידים המפורטים בתוספת הראשונה". פריט י"ט לתוספת זו מונה, כאחד הגורמים שאליהם תעביר המשטרה מידע, "פוקד כמשמעותו בחוק שירות בטחון, תשי"ט-1959 [נוסח משולב], או מי שהוא הסמיך לכך כפי שייקבע בפקודות הצבא". אם כן, לא יכולה להיות מחלוקת על סמכותה של המשטרה להעביר את המידע שמדובר בו לרשויות הצבא. אכן, לפי סעיף 13 לחוק המרשם הפלילי קיימות הגבלות על מסירת מידע לגבי קטינים בנסיבות מסוימות. סעיף זה מגביל מסירתו של מידע ביחס לחלק מן הגורמים המנויים בתוספת הראשונה, אולם דווקא רשויות הצבא, כאמור בסעיף י"ט לתוספת זו, נשארו בכלל הגורמים שניתן להעביר אליהם מידע כאמור. חשוב לציין בהקשר זה כי אפילו הייתה מתקבלת בקשת המערער להימנע מהרשעתו ולהסתפק במתן צו לקביעת דרכי טיפול בעניינו לפי סעיף 26 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 הרי שקביעה זו (היינו שקטין ביצע עבירה (תוך הימנעות מהרשעתו) היא פריט רישום הכלול במרשם הפלילי (סעיף 2(4) לחוק המרשם הפלילי), ומידע אודותיה יכול היה להימסר לאחראים על הגיוס בצה"ל (סעיף 13(3) לחוק המרשם הפלילי).
6.
בשולי הדברים יצוין כי סעיף 5 לחוק המרשם הפלילי קובע כי המרשם עצמו יהיה פתוח בפני המשטרה הצבאית (קרי למשטרה הצבאית יש גישה ישירה אליו, אף ללא צורך בפנייה למשטרת ישראל) וכן בפני מחלקת ביטחון מידע של צה"ל, לצורך ביצוע חקירות ביטחוניות (לעניין זה ראו את תקנות המרשם הפלילי ותקנות השבים (כללי מסירת מידע בידי המשטרה הצבאית), התשנ"ח-1998 ותקנות המרשם הפלילי ותקנות השבים (כללי מסירת מידע בידי מחלקת ביטחון שדה של צבא הגנה לישראל), התשנ"ח-1998). זאת ועוד, המשטרה הצבאית רשאית להעביר ל"פוקד" מידע מן המרשם באופן עצמאי, מבלי לערב בכך את משטרת ישראל (סעיף 5(ג) לחוק המרשם הפלילי). עוד יצוין כי היועץ המשפטי לממשלה ובאי כוחו נמנים כמובן על הגופים להם מוסמכת המשטרה להעביר מידע מן המרשם (פריט י"א לתוספת הראשונה).
7.
אם כן, לא יכול להיות ספק שרשויות הגיוס בצה"ל היו רשאיות לקבל מידע בנוגע להליכים הפליליים שהתנהלו בעניינו של המערער – הן ממשטרת ישראל והן מהמשטרה הצבאית. לצד זאת, יש להודות שנוסחו הקיים של חוק המרשם הפלילי לא מתייחס למעמדה של הפרקליטות כגורם עצמאי המעביר מידע (להבדיל מגורם המקבל מידע), ולכן לכאורה העברת המידע צריכה להיעשות באמצעות משטרת ישראל (או המשטרה הצבאית). ככל הנראה, הפרקליטות נחשבת לא אחת לעניין זה כ"ידה הארוכה של המשטרה", שהרי כעניין של יום ביומו מעבירים באי-כוח הפרקליטות מידע מן המרשם הפלילי לבתי המשפט הדנים בתיקים פליליים (המוסמכים לקבל מידע מן המרשם לפי פריט י' לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי).
8.
בנסיבות העניין, כפי שציין חברי, לא התקיים בפנינו דיון מסודר באשר להסדרה המשפטית של מסירת המידע לרשויות הצבא, וכפי שהובהר, אין לסוגיה זו נפקות ישירה על תוצאות הדיון. אולם, אין ספק שמסירת מידע כאמור צריכה להיעשות על-פי נוהל אחיד ומסודר, שיתייחס גם ליידועו של האדם שנמסר מידע בעניינו על כך (סעיף 12(ב) לחוק המרשם הפלילי) במקרים שבהם הדין דורש זאת ואף לעדכונו של בית המשפט במקרים המתאימים. כמו כן, אין ספק שהיא אינה יכולה להיות תולדה של החלטה פרטנית, באופן שעלול להיות מפלה או שרירותי. ייתכן בהחלט כי ישנם מקרים אשר בהם ראוי שהפרקליטות תמלא את חובתה הציבורית ותעביר מידע על תיק תלוי ועומד לגורם ציבורי אחר הזכאי לקבלו. אולם, העברה כזו אינה אמורה להיות תלויה אך בשיקול דעתו של פרקליט קונקרטי, אלא חלק מהסדרה כוללת יותר. בהערת אגב אציין כי ככל שתקודם היוזמה לתיקון ועדכון חוק המרשם הפלילי, אשר עליה שקד משרד המשפטים (ראו: דו"ח ועדת קנאי , בעמ' 7) ייתכן שיהיה מקום לתת בגדרה את הדעת גם על מעמדה הפרקליטות בנוגע להעברת מידע על תיקים תלויים ועומדים.
9.
חשוב להדגיש: מסירת מידע על הרשעתם בפלילים או העמדתם לדין של מועמדים לשירות ביטחון אינה אמורה בהכרח לסכל את האפשרות של גיוסם. אדרבה, מן המפורסמות הוא שהצבא במדינת ישראל מהווה, לא אחת, גם מסגרת תומכת לבני נוער שחוו קשיים בעברם, תוך מתן "הזדמנות חדשה", וטוב שאלה הם פני הדברים. אולם, מדיניות מכילה זו אין פירושה שמידע רלוונטי אינו אמור להימסר לרשויות הצבא (ראו למשל: ע"א 796/80 אוחנה נ' אברהם , פ"ד לז(4) 337, 343-344 (1983); ע"פ 2611/90 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 120, 123 (1990)). ניתן בהחלט להלום מצבים שבהם עבר פלילי של מועמד לגיוס לא יסכל את גיוסו, אך ישפיע על החלטותיהן של רשויות הצבא באשר למסגרת הצבאית שלה הוא מתאים או לתפקידים שראוי כי לא יוצב בהם אף המקרה שבפנינו יוכיח – המערער גויס לצבא, תוך שעברו הפלילי הובא בחשבון לצורך ההחלטה על מסלול השירות שלו, שכולל מרכיב של הדרכה חינוכית נוספת. בהקשר זה אני סבורה כי קבלת המידע בעניינו של המערער בידי רשויות צה"ל, כשלעצמה, מתיישבת עם מגמתו הכללית של החוק. למעשה, מדו"ח שהוכן על-ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת (בנושא "נערים עולים שעברו על החוק", מיום 17.12.2013) עולה כי "העברת המידע מהמשטרה נעשית אחת לחודשיים בממשק מאובטח, ישירות לגורמי הגיוס בצבא (הפוקד)" ( שם , בפסקה 6 לדו"ח). למותר לחזור ולציין, כי שיקול הדעת באשר להשלכה אפשרית של מעורבות בפלילים על הגיוס לצבא, או העדרה של השלכה כזו, נתונה לשיקול דעתם של שלטונות הצבא.
10.
מכל מקום, אני תמימת דעים עם חברי השופט הנדל כי ראוי שהנהלים הנוגעים להעברת המידע לרשויות הצבא ייבדקו על-ידי הפרקליטות, ואלה יעודכנו ככל שהדבר נדרש. כך או כך – המערער שבפנינו לא נפגע כלל בכל הנוגע לעונש שהוטל עליו בגין מעשיו החמורים, שכאמור, רחוק מלהיות עונש חמור יתר על המידה.
ש ו פ ט ת
אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.
ניתן היום, י"ד באב התשע"ד (10.8.2014).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת