ע"פ 3062/03 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט מ' חשין:

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירות אינוס של בתו הקטינה בטרם מלאו לה 14 שנים, בעבירות אינוס של אותה בת בטרם מלאו לה 16 שנים ובעבירות של מעשה סדום בבת. כן הורשע המערער בכך שתקף את ילדיו הקטינים חסרי הישע, התעלל בהם ותקף בנסיבות מחמירות את אשתו. עוד הורשע המערער בכך שהדיח את אשתו ואת בתו המתלוננת להעיד עדות שקר בבית-המשפט. משהורשע כך בדינו נגזר עונשו של המערער ל-15שנות מאסר.

הערעור שלפנינו ערעור הוא על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין כאחד.

נסיבות העניין היו אלו, שבמהלך השנים 1995 עד 2000 אנס המערער את בתו, מאז היותה בת 12 ועד היותו כבת 17. כן עשה המערער בגופה של בתו מעשי סדום, ואף הוסיף וחבל בה תוך שהוא משפיל אותה ומתעלל בה גופנית ונפשית. באותן שנים היכה המערער את ילדיו הקטינים באמצעות צינור גומי, גרם להם חבלות של ממש והתעלל בהם בהיותם חסרי-ישע. עיקר האישומים נגד המערער נסב על אינוסה של בתו. באותן 5 שנים - מאז היותה בת 12 ועד היותה כבת 17 - אנס המערער את בתו שתיים עד שלוש פעמים בחודש ובה-בעת עשה בה גם מעשי סדום.

בפסק-דינו ניתח בית-המשפט בפרוטרוט ובאריכות את הראיות שנאספו אל התיק - הכרעת הדין פורשת עצמה על פני 50 עמודים - ומסביר הוא בדקדקנות מה טעם רואה הוא להרשיע את המערער בעבירות שהוא מרשיע אותו בהן. המערער הכחיש את המעשים הקשים שיוחסו לו, אך בית-המשפט מסביר על שום-מה-ולמה נותן הוא אמון בעדותה של המתלוננת, ומה חיזוקים מוצא הוא לאותה עדות בראיות האחרות שבאו לפני בית-המשפט.

ניתנת אמת להיאמר שהמתלוננת שינתה את גירסתה כמה פעמים. בתחילה דיווחה בפרוטרוט במשטרה על מעשי האונס ומעשי הסדום שביצע בה המערער. לימים, ותוך כדי חקירת המשטרה, חזרה בה המתלוננת מתלונתה והכחישה כי אביה פגע בה כפי שהתלוננה קודם לכן. כך היה גם לעת תחילת עדותה בבית-המשפט, שהמתלוננת חזרה בה מתלונותיה הראשונות ובית-המשפט החליט לקבל כראיה את תלונותיה במשטרה כדבר סעיף 10א לפקודת הראיות. לאחר מכן שוב חזרה בה המתלוננת והפלילה את המערער כדבר תלונותיה הראשונות.

בית-המשפט היה ער לחילופי גירסאות אלו בהודעותיה של המתלוננת במשטרה ובעדותה בבית-המשפט, בהסבירו כי נותן הוא אמון בתלונותיה ואין הוא נותן אמון בחזרתה בה מתלונותיה. בית-המשפט הוסיף והסביר מה טעם קובע הוא קביעות שבעובדה כפי שהוא קובע, ואנו לא מצאנו טעם טוב להתערב בהחלטותיו. אם כך על דרך הכלל, לא כל שכן שבית-המשפט מצביע על חיזוקים אלה ואחרים לאמיתות תלונותיה של המתלוננת בדבר אינוסה וביצוע מעשי סדום בגופה על-ידי אביה. אותם סימנים שבית-המשפט נותן לעניין האמון בעדותה של המתלוננת על אודות המעשים שעשה אביה בגופה, אותם סימנים עצמם יש בהם כדי להפריך את טענתו של המערער כי בתו ואשתו העלילו עליו עלילת דברים. כאמור, לא מצאנו טעם טוב להתערב בהחלטתו של בית-המשפט, ואנו מחליטים לדחות את הערעור על ההרשעה.

אשר לגזר-הדין: העונש שנגזר על המערער עונש חמור הוא, אך עונש הולם הוא את מעשיו החמורים. אין ספק שהמערער פגע עמוקות בנפשה של המתלוננת, וספק אם יעלה בידה להחלים מאותן פגיעות עד אחרית ימיה. בייחוד כך, בשים-לב לחברה הבדואית שהיא חלק ממנה. משפחתו של המערער, אין ספק בדבר, סובלת משהותו בכלא, אך לא נמצא לנו כי סבל זה שקול כלל כנגד מעשיו הנוראיים בגופה של בתו.

סוף דבר: אנו מחליטים לדחות את הערעור, הן על הכרעת-הדין הן על גזר-הדין.

היום, ח' באדר תשס"ד (1.3.2004).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

03030620_G04.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il