ע"פ 307/97 געסוס עבאס נ. חיים עדיני

בפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום ברמלה לפיה נמחקה על הסף תביעת הפיצויים של המבקש, מחמת התיישנות.

המשיב, עורך דין במקצועו, הגיש בשם המבקש בקשה לקיום צוואתו של אביו המנוח של המבקש. הבקשה נמחקה ביום 19.10.80 מחוסר מעש, לאחר שהמשיב לא התייצב לדיון. ביום 30.10.83 ניתן, לבקשת אחותו של המבקש, צו קיום לצוואה אחרת של המנוח, שתאריך חתימתה קודם לזה של הצוואה שהבקשה לקיומה נמחקה. לטענת המבקש, צוואה מוקדמת זו מקפחת אותו ומנשלת אותו מזכויות הירושה שהעניק לו אביו בצוואתו האחרונה. בכתב התביעה שהוגש לבית משפט השלום (ביום 8.9.92), נטען כי המשיב אחראי לנזקים הכספיים שנגרמו למבקש עקב טיפולו הרשלני, שגרם למחיקת הבקשה לקיום הצוואה המאוחרת. המשיב הגיש בקשה למחוק על הסף את תביעת המבקש בשל התיישנותה. המבקש טען כי נודע לו על מחיקת בקשתו לקיום הצוואה המאוחרת רק בחודש אפריל 1989, ולכן טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

בית משפט השלום קיבל את בקשת המשיב ומחק את התביעה. סעיפים 5 ו6- לחוק ההתיישנות, תשי"ח1958- קובעים כי תביעה מתיישנת תוך שבע שנים מיום הולדת עילת התובענה. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי העילה נולדת ביום קרות הנזק, אולם אם הנזק לא נתגלה ביום קרותו, הרי שהעילה נולדת ביום בו הוא מתגלה. במקרה זה, תתיישן התביעה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום קרות הנזק. המשיב טען כי הנזק נגרם ביום 19.10.80 בו נמחקה הבקשה לקיום הצוואה המאוחרת, לפי שבו נשללו מהמבקש הזכויות עליהן הוא מבקש עתה פיצוי מהמשיב. לפיכך, עד להגשת תביעתו (ביום 3.9.92) חלפו מעל עשר שנים, ובודאי שמעל לשבע שנים, והעילה התיישנה. גם אם נאמר כי הנזק נגרם רק במתן צו קיום לצוואה המוקדמת לבקשת האחות, בתאריך 23.4.83, הרי שחלפו מעל לשבע שנים עד להגשת התביעה, והעילה התיישנה.

בית משפט השלום מחק, כאמור, את התביעה, בקובעו כי אין הוא מאמין שהמבקש לא ידע על מחיקת בקשתו לקיום הצוואה האחרונה ועל מתן צו קיום לגבי הצוואה המוקדמת, עד לשנת 1989. המבקש יכול היה לברר את העובדות שמהוות את עילת התביעה זמן קצר לאחר שהוגשה הבקשה לקיום הצוואה המאוחרת, וכן כאשר אחיו (עמו הוא מתגורר) קיבל את בקשתה של האחות לקיום הצוואה המוקדמת, באוקטובר 1982. כלומר, לפני חלוף תקופת ההתיישנות. הדברים אמורים גם אם הנזק אירע כשניתן צו קיום הצוואה המוקדמת (ביום 30.10.83), שכן המבקש ידע על כך באותו מועד, וחלפו מעל לשבע שנים עד שהגיש את תביעתו, כך שהעילה התיישנה.

בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום. זאת עשה בית המשפט לפי הוראות תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. תקנה זו קובעת כי:

"... בית המשפט שהחליט לדחות ערעור רשאי לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים כל אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים:(1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה;(2) ממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית;(3) אין לגלות בה טעות שבחוק.

בית המשפט המחוזי קבע, כי תנאי התקנה האמורה מתקיימים: אין לדחות את הממצאים העובדתיים של בית משפט השלום התומכים במסקנתו המשפטית, בה אף אין טעות שבחוק.

המבקש טוען כי בית משפט השלום לא קבע כממצא עובדתי את התאריך בו הוא גילה לראשונה על צו קיום הצוואה המוקדמת. על כן טעו שתי הערכאות כאשר לא החילו את הוראות סעיף 89(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולא קבעו כי תקופת ההתיישנות חלפה רק לאחר עשר מיום קיום הצוואה המוקדמת, כלומר ביום 30.10.93, לאחר שהוגשה תביעתו של המבקש. כן לא הונחה בפני בית המשפט כל תשתית עובדתית כי המבקש ידע על הנזק במועד בו קבע בית המשפט עניין זה. אליבא דמבקש, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קבע כי בית משפט השלום טעה בממצאיו העובדתיים. לדברי המבקש, קיימת חשיבות משפטית כי העניין ידון פעם נוספת כדי שיובהר מהו "מבחן ההתגלות" לעניין סעיף 89(ב) לפקודת הנזיקין. כן קיימת חשיבות ציבורית לדון בסוגיה לאור העובדה שמדובר במערכת היחסים שבין עורך דין לבין לקוחו, במסגרתה ידע עורך הדין, הוא המשיב, על כל ההליכים המשפטיים בעניין קיום הצוואות. ראוי שבית המשפט יקבע "מדיניות רצויה והלכה ברורה" בשאלת התיישנות תביעות לקוח נגד עורך דינו, כשגילוי העילה כרוך, טוען המבקש, בהפרת חובות אמון מצד עורך הדין.

משעיינתי בבקשה ובחומר המונח בפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. המבקש מעלה טענות שרובן ככולן מתייחסות לקביעות עובדתיות של הערכאות קמא. בטענות אלה אין כדי לבסס עילה למתן רשות ערעור, לאחר שהעניין נדון בפני שתי ערכאות. לטענתו של המבקש, לא הונחה בפני בתי המשפט קמא תשתית עובדתית לביסוס מסקנות בדבר מועד גילוי צו קיום הצוואה מוקדמת, אלא ששתי ערכאות בחנו את החומר הראייתי, וקבעו כי ממנו עולה שהמבקש ידע על צו הקיום במועד בו ניתן. ערעור על מסקנות אלה אינו מהווה נימוק לערעור נוסף. הטענות אותן מנסה המבקש להעלות בדבר החשיבות המשפטית של ערעור נוסף במקרה זה, אין בהן ממש. בית המשפט קמא לא קבע כל הלכה בעניין סעיף 89(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אלא ביסס קביעתו על כך שהמבקש ידע על מתן צו הקיום במועד בו הוא ניתן. על כן יהא דיון בסוגיות אלה, תיאורטי בלבד.

הבקשה נדחית.