ע"פ 308/08 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

לבית המשפט המחוזי בחיפה הוגש נגד המערער כתב אישום לו נודעת חומרה יתרה, ולהלן תמציתן של העובדות:

א.

המערער, יליד חודש ינואר 1958, נמנה על חבורה של צעירים, שבאחד מימיו של חודש מאי 2006, פגשה את המתלוננת שהיתה אז קטינה (ילידת שנת 1989) ואת בת-דודתה. בסמוך לשעה 22:00 פנו המתלוננת וקרובת משפחתה ללכת לדרכן, והמערער נלווה אליהן. בשלב כלשהו, כאשר נותרו לבדם, כרך לפתע המערער את ידו על צווארה של המתלוננת, דחף אותה לעבר שיחים והפילה על הקרקע, תוך שהוא מאיים לפגוע בה עם סכין שלטענתו החזיק ברשותו. המתלוננת התחננה בפני המערער שיניח לה וניסתה להדוף אותו מעליה, אולם הוא גמר אומר לבצע את זממו. הוא הרים את חצאיתה, הסיט את תחתוניה, ולאחר שהפשיל את מכנסיו החדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שבא על סיפוקו. בתום כל אלה נטש המערער את המתלוננת והלך לדרכו.

ב.

ש.א. היא קטינה ילידת חודש דצמבר 1998, ובת אחותו של המערער (להלן: ש'). ג.ט. אף היא קטינה (ילידת חודש ספטמבר 1997) (להלן: ג'), היא חברתה של ש'. בחודש מרץ 2006 ביקרה ג' בביתה של ש' לשם הגיע המערער לביקור. בשלב כלשהו, כאשר נותר המערער לבדו עם הקטינות, הוא הורה להן לפשוט את מכנסיהן ותחתוניהן והשכיבן על המיטה. תחילה הוא חיכך את איבר מינו בפי הטבעת של ג' ואחר כך החדירו לאיבר מינה. מעשים זהים ביצע המערער גם בש' ואחר כך דרש מהקטינות להיכנס עמו לחדר השירותים, שם אילצן למצוץ את איבר מינו.

2.

בפתח משפטו כפר המערער בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ובתום שמיעתן של ראיות הצדדים, שכללו גם את העדתן של הקטינות, החליט בית המשפט המחוזי, בהכרעת דין ארוכה ומפורטת, לזכותו מחמת הספק מעבירת האינוס שיוחסה לו באישום השני ביחס לש'. מאידך, הורשע המערער בעבירות האחרות שיוחסו לו: באישום הראשון – איומים ואינוס; באישום השני – איומים, מעשים מגונים, מעשי סדום ואינוס של ג'. לאחר שקיים את ההליכים לעניין גזר-הדין, דן בית המשפט את המערער ל-15 שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי.

הערעור מופנה כנגד גזר-הדין.

3.

בפתח דברינו אמרנו כי בכתב-האישום שהוגש נגד המערער גלומה חומרה יתרה, והעובדות בהן הורשע מחייבות מסקנה זו. תחילה הוא תקף נערה צעירה שהלכה עמו לתומה בדרכה לביתה, וחרף התנגדותה ומחאותיה הוא אנס אותה. עם זאת, נראה כי לשיא שפלותו הגיע המערער בעת שתקף שתי קטינות נוספות, ילדות ממש, שאחת מהן בת משפחה, ושעה ארוכה עשה בגופן כרצונו במטרה לספק את יצרו. מעשים מסוג זה קשים הם גם בעיניו של בית משפט המורגל, למרבה הצער, לדון בעבירות מתחום זה. כידוע, מעשים אלה כרוכים לא רק בנזק גופני לקורבן, אלא מלווים הם גם בסבל נפשי ובמשבר עמוק, שהשלכותיהם עלולות להתברר כמרחיקות לכת, מאחר והן עלולות ללוות את הקורבן שנים רבות, ואפשר עד ליומו האחרון עלי אדמות. במטרה להגן על הציבור מפני הסכנה הנשקפת מעבריינים מסוגו של המערער, בכלל, וקטינים בפרט, היה מצווה בית המשפט המחוזי להגיב ביד קשה, ומשעשה זאת, לא מצאנו בנימוקי הערעור דבר המצדיק את התערבותנו.

לא נעלמה מעינינו בקשת המערער לדחות את הדיון בעניינו כדי לאפשר לו להשתלב בתהליך טיפולי. ואכן, המערער זקוק גם זקוק לטיפול בסטייתו, ומותר להניח כי ככל שיביע נכונות לכך אותו טיפול יינתן לו בבוא השעה במסגרת מאסרו, ועל פי סדרי העדיפויות של שרות בתי הסוהר. אולם נכונות שהביע המערער להשתלב בטיפול אינה יכולה לשמש עילה להקלה בעונש, ולו מן הטעם שכמי שהיה מודע לסטייתו היה עליו להקדים ולמצוא לה תרופה, לפני שאמלל את חייהן של קורבנותיו. אי לכך, החלטנו לדון בערעור גופו, וכאמור לא מצאנו מקום להיעתר לו.

הערעור נדחה.