ע"פ 3120/04 מדינת ישראל נ. ניר חזיזה

השופט א' א' לוי:

בתאריך 24.9.02, בשעות הערב, הזמין המערער את המתלונן לפגוש אותו ליד ביתו שבחולון, ולמפגש זה הגיע המתלונן מלווה בחברו (להלן – "קובי"). על פי גרסת המשיבה כפי שמצאה ביטוי בעובדותיו של כתב-האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי, הגיע המערער למפגש זה כשהוא נושא על גופו אקדח, ובעקבות קטטה שפרצה בינו למתלונן, הוא שלף את האקדח וירה לעבר יריבו מספר יריות, שאחת מהן פגעה בברכו השמאלית. בגין כל אלה יוחסה למערער עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, ולאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, הורשע המערער בעבירה זו, ונגזרו לו 6 חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות, ו-18 חודשי מאסר על-תנאי.

כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שני ערעורים. באחד, משיג המערער כנגד הרשעתו, ובאחר עותרת המדינה להחמיר בעונש.

השגותיו של המערער מופנות כנגד ממצאים של עובדה, וכידוע ההלכה היא שבתחום זה אין ערכאת הערעור נוטה להתערב ולהעדיף את שיקול דעתה על שיקול דעתה של הערכאה הדיונית. להלכה זו נקבעו חריגים, אולם לא מצאנו כי המקרה הנוכחי נמנה עליהם. אכן, כל המעורבים בפרשה, ובכללם מי שהוגדר כ"מתלונן", לא שיתפו פעולה עם החוקרים, ואף הכחישו את אחריותו של המערער למעשה הפלילי. אולם לידי המשטרה התגלגלה ראיה בעלת משקל רב, והכוונה להקלטתו של קובי בעת ששוחח עם מדובב ששהה בתאו. באוזניו של זה האחרון גילה קובי, כי היה זה המערער ולא אחר ששלף אקדח מכיסו במהלך הקטטה האלימה, וממנו הוא ירה 7 יריות לעבר המתלונן. על גרסה דומה חזר קובי גם בבית המשפט, אף כי הפעם לא טען עוד כי היה זה המערער שהחזיק באקדח ממנו נורו היריות. אולם, רצף הזמנים שבין הקטטה לפציעת המתלונן, ובריחתו של המערער מהזירה (הוא הסגיר את עצמו לאחר כשבועיים), די בהם כדי לקבוע שהפללתו על ידי קובי אינה קלוטה מן האוויר. אכן, אפשר וניתן היה לבצע בתיק זה חקירה יעילה יותר, אולם בסופו של דבר ההכרעה אם לזכות נאשם או להרשיעו מתקבלת בעיקר לנוכח הפוטנציאל המרשיע שבראיות התביעה, ואנו סבורים שבמקרה הנוכחי, רשאי היה בית המשפט לקבוע לאור הראיות שהיו בפניו, כי היה זה המערער ולא אחר שירה ופצע את המתלונן.

באשר לעונש כנגדו מופנה ערעור המדינה – דעתנו היא שהוא נופל מרמת הענישה המקובלת והרצויה בעבירות אלימות בכלל ומסוג זה בפרט. אולם עובדה זו היתה נהירה גם לשופט המלומד של בית משפט קמא, שלא הסתיר כי קדמה להכרעתו התחבטות לא מעטה. עם זאת, מצא השופט כי עומדים לזכות המערער מספר נתונים אשר מצדיקים את אי-כליאתו מחדש: גם המתלונן לא טמן את ידו בצלחת ונהג כלפי המערער באלימות קשה; בעקבות המעשה הוחזק המערער במעצר ממש במשך כ-7 חודשים שלאחריהם שהה במעצר-בית מלא תקופה נוספת של 8 חודשים; עברו הפלילי של המערער אינו מכביד; החזרתו של המערער, שהינו אדם צעיר לכלא, נזקה הצפוי גדול מהתועלת שבה.

איננו סבורים כי הוכחה עילה לדחות הנמקה זו, ועל כן אף שהעונש מתון מאד לא ראינו מקום לקבל את ערעור המדינה.

התוצאה היא אפוא ששני הערעורים נדחים.