ע"פ 3135/04 איימן מוסטפה ג'אבר נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ז' כספי) הרשיע את המערער בביצוען של שתי עבירות: נשיאת נשק שלא כדין, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירות לפי סעיפים 144(ב) ו-275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

האירוע בו עוסק ערעור זה התרחש בשעת לילה ביום 17.6.03. אותה שעה עשו המערער ובני משפחתו את דרכם בשני כלי רכב, שבאחד מהם, מסוג G.M.C. , הוא נהג. נראה כי למשטרה הגיע מידע לפיו נוסעי הרכב מחזיקים בנשק, ועל כן משהבחינו במכוניתו של המערער הם החלו בתנועה לעברו. לטענת המשיבה, הסיט בשלב זה המערער את הרכב בו נהג ופגע בעמוד חשמל, וכאשר ירד ממנו הוא נראה משליך אקדח. לאחר זאת ניסה המערער לנוס על נפשו, אולם נלכד לאחר מטרים ספורים בלבד.

המערער הכחיש מכל וכל את המעשים הפליליים שיוחסו לו. על פי גרסתו, הוא הופתע מהופעתו של הרכב אשר נע לקראתו, ועל כן נאלץ לסטות ולפגוע בעמוד החשמל. לטענתו, מיד לאחר שעצר התנפלו עליו שוטרים ואחזו בו, כך שלא יתכן כלל שהוא היה זה אשר השליך את האקדח הנטען מידיו. בגרסתו זו תמכו עדים נוספים מבני משפחתו של המערער, והדגש בפיהם היה על כך שעקב נתוני הזירה, ובעיקר החשכה והיעדר התאורה, לא יכלו השוטרים לראות את אשר טענו לו. יתרה מכך, בפיהם של המערער ועדיו היתה גרסה מרחיקת לכת, לפיה גמרו השוטרים אומר לבדות גרסה כוזבת מליבם, במטרה להפליל את המערער, וזאת עקב יחסים עכורים ששררו בינם למשפחת המערער.

עינינו הרואות, כי בית המשפט המחוזי נדרש להכריע בין שתי גרסאות נוגדות, שביניהן אין נקודה משיקה כלשהי. בהכרעות מסוג זה נדרשת הערכאה הדיונית, בניסיונה להגיע לחקר האמת, לעשות שימוש בהיגיון, שכל ישר וניסיון החיים, ולכך מצטרף יתרונה להתרשם בדרך ישירה ובלתי אמצעית מהעדים שהופיעו בפניה. אותו יתרון של הערכאה הדיונית הוא גם חסרונה של ערכאת הערעור, שאת התרשמויותיה היא שואבת מהכתוב, ומכאן ההלכה לפיה בית משפט שלערעור לא יתערב בממצאי עובדה המתבססים על מהימנות.

השופט המלומד של בית משפט קמא דן באריכות ובפירוט רב בעדויות שהיו בפניו, ואת מסקנתו הוא ניסח בזו הלשון:

"אובייקטיבית, כאשר בוחנים את מה שנמסר אודות האקדח ותפיסתו, ניתן לקבוע בנקל, כי אין המדובר בתיאום גירסות בין השוטרים. העדויות אינם חופפות בפרטיהן, כולל הערכות המרחקים הרלוונטיים וניכר מהן, כי מי מבין השוטרים שהיה קרוב למרכז ההתרחשות ונטל חלק ממשי, אם בתפיסה ואם במעצר שלושת נוסעי הרכב, היטיב בתיאור.

סובייקטיבית, לאחר שמיעת עדויות השוטרים, אני מתרשם, בבירור, כי אלה מסרו, באופן אמין, את מה שהתרחש, את מה שראו ואת אשר שמעו במהלך האירוע. אני דוחה את טענתו של הסנגור, לפיה השוטרים, אנשי תחנת טייבה, חברו יחד, לא רק לתאום עדויות, אלא גם להפללה בזדון של הנאשם, החף מפשע.

על פי מיטב התרשמותי מכלל העדים שהעידו בפני, אלה מטעם התביעה ואלה מטעם ההגנה וממהימנותם, אינני רואה כל יסוד לטענת ההפללה בזדון של הנאשם על ידי אנשי משטרה. הטענה הזו, לדעתי, בדיה שנבדתה להגנת הנאשם, לרבות הדברים שנאמרו על תפיסת האקדח במקום אחר בחצר המגודרת של בית סמוך." (ראו הכרעת הדין, עמוד 120).

לא ראינו מקום או עילה לדחות את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי. אכן, השופט המלומד לא ראה מקום או צורך לבקר בזירת העבירה, ומותר להניח כי נהג כך עקב הזמן שחלף מאז התרחש האירוע, דבר שהיקשה על שיחזור מדויק של תנאי התאורה שהיו אז. אולם לעניין זה, על אף חשיבותו, נודע משקל מועט בלבד לנוכח החלטת בית המשפט המחוזי לאמץ את גרסת השוטרים יוסי דוקרקר ורענן גולן, לפיה היה המרחק בינם למערער, עובר למעצרו, קצר ביותר, ולפיכך גם אם שררה חשיכה באותו מקום, לא היה כל קושי שהשוטרים יבחינו בתנועה של השלכת הנשק. זאת ועוד, מתוך עדותו של אייל סלומון עלה, כי בדיקת כפות ידיו של המערער לגילוי מגע קודם עם מתכת (פרופרינט), העלתה ממצא חיובי, וגם ממצא זה, על אף שמשקלו בנסיבות האירוע אינו רב, מוסיף ומחזק את ראיות המשיבה.

לא ברור לנו אם נערך ניסיון לאתר טביעות אצבע על הנשק, וממילא גם לא ידועה לנו תוצאתה של בדיקה זו, אם נערכה. לחסר זה בראיות אפשר שבנסיבות אחרות היינו מייחסים משקל מכריע, אולם בנסיבותיו של המקרה הנוכחי, ולנוכח האמון שנתן בית משפט קמא בעדויות השוטרים, שוכנענו כי משקלו של אותו חסר הנו שולי, ואין בו כדי לגרוע ממשקלו של מארג הראיות המפלילות.

לסיכום, דעתנו היא כי יש לדחות את הערעור המופנה כנגד ההרשעה, וכך אנו סבורים שיש לנהוג גם בערעור על העונש. בית המשפט המחוזי גזר למערער בגין העבירות הנוכחיות, שעל חומרתן אין צורך להרבות מילים, שנתיים מאסר, 18 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך של 5,000 ₪. בעונש זה אין חריגה כלשהי לחומרה מרמת הענישה המקובלת, אדרבא, המערער חזר וחטא בעבירה בנשק כ-16 חודשים בלבד לאחר שהורשע בעבירה דומה. באותו מקרה (ת.פ. 40200/01 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב), הסתפק בית המשפט בעונש מתון, ואת הדגש הוא שם על הרתעת המערער לעתיד על ידי גזירתו של מאסר על-תנאי ממושך. אולם, כפי שעינינו רואות, לא שינן המערער את לקחו, ומכאן דעתנו, שגם הפעלה במצטבר של העונש המותנה (בן שנתיים) על ידי בית משפט קמא, היתה החלטה ראויה.

אשר על כן, הערעור נדחה על שני חלקיו.