ע"פ 3160/04 יצחק ברונסון נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתחילת שנות ה-90 שימש המערער כמנהלו של אחד מסניפיו של בנק הפועלים, ומעמדו אז היה "עובד ציבור", כהגדרתו של מונח זה בסעיף 290 לחוק העונשין. בכתב אישום שהוגש נגדו בשנת 2001 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יוחסו למערער עבירות אותן ביצע במהלך עבודתו: לקיחת שוחד (עבירה אחת) והפרת אמונים בתאגיד (3 עבירות).

במסגרת הסכם טיעון שגיבשו הצדדים, הודה המערער בעובדותיו של כתב האישום, והמשיבה עתרה לגזירתם של תשעה חודשי מאסר, בעוד שהמערער ביקש להסתפק בחמישה חודשי מאסר, בהם יוכל לשאת בדרך של עבודות שירות. כמו כן עתרו הצדדים, ומכוח הסכם הטיעון, לגזור למערער מאסר על תנאי על פי שיקול דעתו של בית המשפט, וקנס בסך של 100,000 ש"ח. לאחר שמיעת טיעוניהם של הצדדים, גזר בית משפט קמא למערער את עונש הקנס עליו הוסכם, וכן שנת מאסר על תנאי ו-8 חודשי מאסר בפועל.

בערעור שבפנינו טען בא כוחו המלומד של המערער, עו"ד ד' ליבאי, כי שולחו סבל מעינויי דין שמקורם היה בשניים: העבירות בוצעו לפני שנים רבות, בהן היה נתון בהליכי חקירה ממושכים. זאת ועוד, גם משהוחלט להעמידו לדין, וכתב האישום הוגש לבית המשפט בשנת 2001, חלפו שנים נוספות עד שעניינו הגיע לסיומו (בתחילת שנת 2004). על רקע זאת ביקש בא-כוח המערער כי נקל בעונש, אולם לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערבותנו.

העונש שנגזר הוא תולדה להסכם אליו הגיעו הצדדים, אותו אימץ בית המשפט המחוזי וממנו הוא לא חרג. יתרה מכך, מותר להניח כי חלוף הזמן היה לנגד עיניה של המשיבה שעה שנתנה את הסכמתה לגזור למערער עונש מאסר שהנו מתון על פי כל אמת מידה. ולא למותר להדגיש כי המערער חטא, בין היתר, בעבירה שעל חומרתה אין צורך להרבות מלים, והכוונה לעבירת השוחד, בפניה התריעו בתי המשפט לא אחת, באשר היא משחיתה את מידותיהם של עובדי הציבור.

כאמור, לא מצאנו מקום להתערבותנו בגזר הדין, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.