ע"פ 3166/10 מהאר זיאדנה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, בתום שמיעתן של ראיות, בעבירות אינוס, מעשה מגונה וניסיון להשמיד ראיה. על כך הוא דן אותו לחמש וחצי שנות מאסר, 24 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 30,000 ש"ח. העובדות שעמדו בבסיס ההרשעה היו אלו: בתאריך 17.8.06, בשעת בוקר, הציע המערער למתלוננת שהמתינה לטרמפ, להסיעה לנתיבות. במהלך הנסיעה הציע המערער למתלוננת להחזיר אותה בתום סידוריה לבאר-שבע, ולצורך כך היא מסרה לו את מספרו של הטלפון הנייד שלה. בסמוך לשעה 14:30 אסף המערער את המתלוננת, ובהמשך סטה לדרך צדדית באמתלא שהוא צריך לאסוף את אחיו. בפועל הוביל המערער את המתלוננת למקום מבודד, שם תקף

אותה, ליטף את גופה ובעל אותה חרף אי הסכמתה למעשיו והתנגדותה. לאחר מעשה הסיע המערער את המתלוננת לבאר-שבע, ולפני שנפרד ממנה אמר לה שבעתיד כאשר ירצה לקיים עמה יחסי-מין עליה להסכים לכך.

בתאריך 21.8.06, ובתאום עם המשטרה, קבעה המתלוננת להיפגש עם המערער, ובשעה שהגיע לשם נעצר על ידי שוטרים. במהלך הנסיעה לכיוון תחנת המשטרה, זרק המערער מבעד לדלת רכבו את הפתק עליו היה רשום מספר הטלפון של המתלוננת.

בנימוקי הערעור נטען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו של המערער תוך שהוא אינו נותן משקל הולם לנסיבותיו האישיות - נשוי ואב לחמישה ילדים, וביניהם ילדה כבת שש הסובלת מנכות מלאה ומרותקת לכסא גלגלים. עוד נטען, כי המערער מתגורר עם משפחתו בפזורה הבדואית, ומאסרו מונע ממשפחתו צרכים בסיסיים; לבסוף, נטען שהוא בן למשפחה שכולה, ומאז נפל אחיו נטל על עצמו לטפל גם במשפחתו של האח.

לא מצאנו בכל אלה עילה לשנות מן העונש. המערער הסיע אשה שחיפשה טרמפ, ובדרך רמייה הוביל אותה למקום מבודד שם כפה עליה את עצמו בניגוד לרצונה וחרף התנגדותה. זו התנהגות קשה, משפילה ופוגעת בכבוד האדם של הקורבן. יתרה מכך, למעשה זה השלכות קשות ומרחיקות לכת על נפגע העבירה, ועל כן נכון היה להשית על המערער מאסר ממושך, הן כדי לגמול לו על מעשיו והן כדי להרתיע את הרבים. לא מצאנו בעונש שהושת עליו חומרה, מקל וחומר חומרה יתרה. אדרבא, גזר-הדין נראה בעינינו מתון, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.