ע"פ 318/08 עלי סרחאן נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות של החזקת סכין שלא כדין, ועבירה של מעשה מגונה. הוא נדון ל-22 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. הוא מבקש כי ריצוי מאסרו יעוכב עד שיגיש ערעור על חומרת העונש. המבקש החל בינתיים לרצות את מאסרו לאחר שבית המשפט המחוזי הורה על ביצוע מיידי של העונש, מן הטעם שהמאסר ממושך דיו מכדי שתחילת ריצוי העונש תסכל את הליכי הערעור וכן לאור התנהלותו של המבקש לאורך המשפט שהתבטאה בהעדרויות חוזרות ונישנות שחייבו הוצאת צווי הבאה, ונוכח חשש ממשי לאי התייצבות המבקש לריצוי עונשו.

2.המבקש הורשע בכך כי ביום 10.4.05, בעת שעבד כגנן בגן ציבורי, וכאשר המתלוננת טיילה עם כלבה בגן, קפץ עליה מבין השיחים, תפס אותה בשתי ידיו, הפיל אותה על השביל, שכב עליה, קרע את חולצתה, וניסה לנשקה בכוח. המתלוננת צעקה ודרשה כי יחדל ממעשיו, והתנגדה להם בכוח. לאחר מספר דקות המבקש קם מעליה, ובשלב זה נפלה מכיסו סכין מתקפלת. והוא הרימה והראה אותה למתלוננת ואמר: "מה תעשי", וברח מן המקום. כתוצאה ממעשי המבקש, נחבלה המתלוננת בחלקים שונים בגופה.

3.בית המשפט ראה בחומרה את מעשיו של המבקש אשר התבטאו בתקיפת אשה, עוברת אורח תמימה ופגיעה קשה בה, הן גופנית והן נפשית. הוא גזר את העונש תוך ששקל כנגד החומרה גם את נסיבותיו האישיות של המבקש – גילו הצעיר, כבן 20 שנה, העדר עבר פלילי, ותוך התייחסות לתסקיר שירות המבחן שנמנע מהמלצה שיקומית בעניינו.

4.ב"כ המבקש הדגיש בבקשתו לעכב את ביצוע העונש את הנסיבות האישיות של המבקש, ואת אורך תקופת המאסר, וטען כי אם לא יעוכב המאסר עלול הערעור ליהפך לחסר משמעות.

5.המדינה מתנגדת לעיכוב ביצוע העונש. לטענתה, סיכויי הערעור אינם טובים, ויש לתת משקל להתנהגותו המזלזלת של המבקש בהליכי המשפט והעדרויותיו החוזרות ונשנות מישיבות בית המשפט שהצריכו הוצאת צווי הבאה. במכלול נסיבות אלה, עיכוב ביצוע העונש אינו ראוי לדעת המדינה.

6.אין מקום להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע מאסרו של המבקש, עד להכרעה בערעור (שטרם הוגש).

מושכלות ראשונים הם כי לאחר הרשעה ומתן גזר דין, הנטל רובץ על הנאשם להראות כי מתקיימים בעניינו תנאים מיוחדים המצדיקים סטייה מן הכלל לפיו עונש יש לרצות מיד בסמוך לאחר מתן גזר הדין.

בענייננו, המבקש לא הראה כל עילה לעיכוב תחילת ריצוי מאסרו. העבירות שעבר נושאות אופי של חומרה; אורך תקופת המאסר אינה קצרה באופן שעלול היה להפוך את הערעור לחסר משמעות אם לא יעוכב ביצוע המאסר; הסיכויים לקבלת הערעור אינם טובים במיוחד; ומעבר לכל אלה – התנהגותו של המבקש במהלך הדיונים במשפטו מעלים ספק רב לגבי הבטחון והאימון שניתן לתת בו כי יתייצב בבוא העת לריצוי עונשו. המבקש נעדר מישיבות הערכאה הדיונית מספר ניכר של פעמים, ונדרשו צווי הבאה כדי להביאו לבית המשפט. התנהגות מזלזלת כזו ביחס להליכים הפליליים בעניינו יוצרים אי בטחון מובנה ביחס למידת הקפדתו של המבקש על תנאי שחרור בעיכוב ביצוע עונש המאסר אילו הוחלו עליו.

משקלם המצטבר של הגורמים הללו מוביל לדחיית הבקשה, באין עילה מוצדקת לעיכוב ביצוע המאסר.

הבקשה נדחית.