ע"פ 3201/09 איגור שויחט נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערערים, איתי פטימר (להלן: איתי) ואיגור-יגאל שויחט (להלן: איגור), הורשעו על פי הודאתם במספר עבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים. בכתב-אישום מתוקן שהוגש בעניינם נטען, כי הם היו שותפים לקשר לרכוש סמים ולסחור בהם, ולצורך זה שכר איגור דירה בגבעת שמואל בה החזיקו השניים יחדיו. בתאריך 26.3.08 נמצאו המערערים מחזיקים בדירה כ- 2.61 ק"ג של חשיש, 19.7 גרם

של קוקאין ומשקל אלקטרוני (האישום הראשון). עוד נטען, כי עובר לתאריך 26.3.08, בשעת צהריים, הועבר לאיתי במפגש שהתקיים בראשון לציון חשיש במשקל של כ- 56.2 ק"ג (האישום השני). באישום השלישי נטען כי המערערים החזיקו בדירה שבגבעת שמואל חמישה אקדחים שנגנבו במועדים שונים מבעליהם, וכן רימון רסס, מחסניות וכדורים. לאיגור יוחסו שלושה אישומים נוספים אשר תוכנם זהה, היינו, מכירה של מנות סם מסוג קוקאין לצרכנים (אישומים רביעי, חמישי וששי), ואילו באישום השביעי נטען כי איתי מכר ביום 25.3.08 לאחר כ- 2.34 ק"ג

של חשיש.

כאמור, הודו המערערים בעובדות שיוחסו להם, ובעקבות כך הרשיעם בית המשפט המחוזי בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, החזקת סם שלא לצריכה עצמית ועשיית עסקה אחרת בסם מסוכן. בעקבות כך נדונו המערערים לשבע שנות מאסר, וכן הופעלו מאסרים על-תנאי שעמדו נגדם, כך שהתוצאה הסופית היא שתקופת מאסרו של איתי עומדת על שמונה שנים ושמונה חודשים ( בגזר הדין נפלה טעות שכן נרשם ששה חודשים ), וזו של איגור על שבע שנים ושמונה חודשים. כמו כן נגזרו למערערים שתי תקופות של מאסר על-תנאי, קנס בסך 9000 ש"ח, והם הוכרזו כסוחרי סמים, דבר שהוביל לחילוט רכב שהיה בבעלותם.

המערערים מבקשים כי נקל בעונשיהם. איתי טען כי נכון לעשות זאת מהטעמים הבאים: גילו הצעיר, הודייתו בעובדות והחרטה שהביע; נסיבות חייו הקשות; העדר עבר פלילי מכביד והרצון להשתקם. נטען, כי בנסיבות אלו היה נכון שלא להפעיל את עונשי המאסר המותנים במצטבר. גם איגור סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו מעבר למידה המתחייבת והנוהגת במקרים דומים. לטעמו, נכון היה להפעיל את המאסר המותנה שעמד נגדו בחופף, ובאשר לעבירות הנשק נתפסה הערכאה הראשונה לשגיאה, כאשר קבעה את עונשו בהסתמך על מקרים של הרשעה בנשיאת נשק, בעוד שהעבירה בה הורשע היא החזקת נשק.

לא מצאנו בכל אלה עילה לשנות מן העונש. המערערים הם סוחרי סמים שתרו אחר רווח קל אף שזה היה כרוך בהפצתו של נגע נגדו קידשה המדינה מלחמה. על נזקיו של אותו נגע אין צורך להוסיף על שכבר נכתב, ועל כן מי שבוחר בעיסוק זה כדרך חיים, מעיד על עצמו כי נשקפת ממנו סכנה מופלגת. במצב זה נסיבותיהם האישיות של העבריינים, קשות ככל שתהיינה, נדחות מפני חומרת מעשיהם והצורך להגן על הציבור. הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח עבירות הנשק בהן חטאו. זאת ועוד, לשניים עבר פלילי, וכפי שעינינו רואות גם מאסרים על-תנאי שעמדו נגדם לא הרתיעו אותם מלשוב לסורם. בנסיבות אלו לא גילינו בעונש חומרה יתרה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעורים.