ע"פ 321/13 לוי אגמי איתי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעכב את ביצוע העונש שהוטל על המבקש בת"פ 40693-12-11 בבית המשפט המחוזי מרכז (כב' סגן הנשיאה א' טל ) מיום 4.12.2012.

המבקש הורשע ביום 2.4.2012 על פי הודאתו בקשירת קשר לפשע, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וניסיון לשוד. בית המשפט המחוזי הטיל על המבקש עונש של שנתיים מאסר בפועל בניכוי תקופת המעצר; שנה מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים משחרורו עבירת רכוש מסוג פשע ו-6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך התקופה הנ"ל עבירת רכוש מסוג עוון למעט עבירה על סעיף 413 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) וכן פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה במשך שנתיים משחרורו ממאסר. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי על המבקש להתייצב ביום 20.1.2013 בשעה 9:00 בכלא ניצן לשם תחילת ריצוי עונשו.

על גזר דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה ובמסגרתו גם הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל, המונחת לפניי. המבקש טוען, כי אם ייאסר, הרי שחלק גדול מטיעוניו בערעור יהיו חסרי משמעות. לטענת המבקש, הוא מנסה למנוע התערות באוכלוסיה עבריינית וניתוק מהמצב הנורמטיבי בו הוא חי כעת. לטענתו, לאור העובדה שהוא לא היה במעצר עובר לגזר הדין ושוחרר כשנה בטרם הוגש כתב האישום והיותו ללא כל עבר פלילי קודם, הודעתו עוד במשטרת ישראל ועזרתו הפעילה למשטרה באיתור ותפיסת המורשע השני, העובדה שלא נפתחו תיקים נוספים נגדו בתקופה ארוכה זו, היותו אב לשני ילדים צעירים מאוד ואשתו בחודש החמישי להריונה, הרי יש מקום לדחות את ביצוע עונש המאסר עד לאחר פסק הדין בבית משפט זה.

המבקש מבסס טענתו בערעור על הלכת אחידות הענישה באשר על סלים שהין (להלן: האחר ) שביצע עמו את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הוטל עונש בו הוארכו שני תנאים בני 12 חודשים כל אחד ולא נגזר עליו עונש נוסף מעבר לתשלום פיצוי למתלוננים ולקנס (למעט תקופה בת 5 חודשים בהם שהה במעצר). לפיכך, טוען המבקש, כי יש סיכויים טובים לערעור בשל התקיימות של לפחות שניים מהכללים הנקובים בע"פ 11/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 241, משמע החשש מפגיעה בביטחון הציבור והאינטרס הנעוץ באכיפה אפקטיבית של החוק הפלילי.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, סיכויי הערעור קלושים. המשיבה טוענת, כי הגם שהאחר היה הרוח החיה בכל הקשור לקשירת הקשר, אולם מי שביצע את העבירה דנן היה המבקש. עוד מוסיפה וטוענת היא, כי ככל שבית משפט זה ימצא לנכון לקבוע את הדיון בערעור בהקדם האפשרי, היא לא תתנגד לכך.

לאחר שעיינתי בגזר הדין, בערעור שהגיש המבקש, בבקשה לעיכוב ביצוע, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, הגשתו של ערעור איננה גוררת מאליה, באופן טבעי, עיכוב בביצוע עונשו של נידון. ההחלטה בעניין זה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתחשב בכלל הנסיבות הצריכות לעניין (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל

פ"ד נד(2) 241 (2000)). בענייננו, חזקת החפות איננה עומדת עוד למבקש. התמקדותו של הערעור הוא בגזר הדין שנקבע במדרג הענישה הקבוע בו. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, ניתן לומר, כי מטיבו של ההליך אין סיכויי הערעור גבוהים, בשים לב להלכה בדבר גדרי התערבותה של ערכאת הערעור בגזר דינה של הערכאה הדיונית (ראו למשל

ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998) ). כך גם, ושוב מבלי לקבוע מסמרות בדבר, בשים לב לנימוקי גזר הדין והטענות שהועלו בערעור. בנסיבות אלו, ובהתחשב בסוג העבירות בהן הורשע המבקש, אין מקום לעכב את ביצוע העונש שהוטל עליו. עם זאת ובשים לב לכך שתקופת המאסר בפועל היא 24 חודשים, תקבע מזכירות בית המשפט את הערעור לדיון בהקדם האפשרי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.