ע"פ 3215/11 אדיב עמאש נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 29693-09-10, כבוד השופט י' כהן ) מיום 7.4.2011.

נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק; החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק; הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק. לפי כתב האישום המתוקן, ביום 10.9.2010 דקר המערער שני קטינים בבטנם. כתוצאה מכך, נגרם לאחד מהם פצע באורך אחד ס"מ בבטנו התחתונה ולשני נגרם פצע במעי הדק וחור בדופן המעי. את מעשיו אלה ביצע המערער בעודו נתון במעצר בית במסגרת הליך אחר.

ביום 5.1.2011 הורשע המערער על יסוד הודאתו שניתנה במסגרת הסדר טיעון. לפי הסדר הטיעון, הוסכם כי התביעה תעתור להטיל על המערער עונש הכולל רכיב של חמש שנות מאסר בפועל, בעוד שהסניגור יטען לשלוש שנות מאסר בפועל. המערער הופנה אל שירות המבחן שהמליץ כי יוטל עליו עונש מוחשי שיציב לו גבולות ברורים להתנהגותו. במסגרת גזר הדין מיום 7.4.2011, הדגיש בית המשפט המחוזי את חומרת העבירות שבהן הורשע המערער וסבר כי יש לתת ביטוי לחומרה זו בענישה. על כן, נגזר על המערער עונש של 54 חודשי מאסר בפועל ו-24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים.

מכאן הערעור שלפנינו שבמסגרתו טוען המערער, בין היתר, כי עונש המאסר שנגזר עליו חורג לחומרה מרף הענישה המקובל. המערער מלין על כך שבית המשפט המחוזי לא נתן ביטוי, כך לטענתו, לנסיבותיו האישיות הקשות, להודאתו, לגילו הצעיר ולתפנית החיובית שחלה בהתנהגותו בין כתלי בית הסוהר. לבסוף, טוען המערער כי עונש המאסר על תנאי שנגזר עליו אינו מידתי.

מנגד, המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור. לטענתה, העונש שהוטל על המערער הוא עונש ראוי ואין מקום שבית משפט זה יתערב בו. היא מדגישה כי המערער היה אמור להיות במעצר בית עת ביצע את העבירות מושא הליך זה, וזאת בגין עבירה של החזקת סכין.

לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

הלכה ידועה היא כי בית משפט זה לא יתערב בנקל בחומרת העונש שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי, למעט ממקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה שלפנינו, לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לחומרה. יתרה מזאת, איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים והעונש שהוטל על המערער הוא עונש ההולם את המעשים שביצע ואת נסיבות העניין.

למעלה מן הצורך יצוין כי גם לגופו של עניין נראה כי אין מקום להתערבותנו. המערער אינו זכאי לכך שבית המשפט יקבל את עמדתו באשר לעונש הראוי בענייננו אך בשל העובדה שהגיע להסדר טיעון הכולל הסכמה לגבי טווח הענישה. העבירות שבהן הוא הורשע הן אכן עבירות חמורות הכרוכות בפגיעה מכוונת בקטינים, שבוצעו בנסיבות חמורות, תוך כדי שהוא היה אמור להיות נתון במעצר בית במסגרת הליכים שננקטו נגדו בגין החזקת סכין אך חודשיים לפני ההליך מושא ערעור זה. כך שנראה כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים השונים תוך שהעונש נשאר בסופו של יום במסגרת טווח הענישה המוסכם לפי הסדר הטיעון.

סוף דבר, שוכנעו כי העונש שהושת על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה בהתחשב בעבירות שבהן הורשע ובנסיבות שבעטיין עבירות אלו בוצעו. לנוכח האמור, דין הערעור להידחות.