ע"פ 3216/01 צאלח שכאר נ. מדינת ישראל

השופט י' טירקל :

1.בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הרשיע את המערער בעבירה של הריגה וגזר עליו מאסר לתקופה של 20 שנה, מתוכן 18 שנים לריצוי בפועל ויתרת התקופה על תנאי. לפי כתב האישום המתוקן - שבעובדותיו הודה המערער במסגרת הסדר טיעון - תקף המערער, שהיה באותו זמן צעיר כבן 18 שנים, את המנוח, שהיה באותו זמן קטין וצעיר מן המערער במקצת, נעץ סכין בעומק חזהו וגרם למותו.

המערער מערער על חומרת עונשו.

2.במסגרת הסדר הטיעון הסכימו באי כוח בעלי הדין כי "התביעה תעתור לעונש המירבי של 20 שנות מאסר בפועל, ואילו הסניגור יטען ל- 15 שנות מאסר בפועל". העונש שנגזר על המערער עומד, אפוא, בין הגבולות שהגדירו באי כוח בעלי הדין לעונש הראוי למערער. אף על פי כן טוען בא כוח המערער לפנינו כי לאור נסיבותיו האישיות של המערער ולאור נסיבות העבירה היה על בית המשפט להסתפק בעונש שהוגדר כגבול התחתון. לענין הנסיבות טוען הוא שקדם לאירוע סכסוך בין המערער לבין המנוח וכי המערער לא התכוון לגרום למותו של המנוח ולא עלה בדעתו שהאירוע יסתיים כך. עוד טען כי המערער חזר מירדן, שאליה נסע אחרי המעשה, אף על פי שיכול היה שלא לחזור. לענין נסיבותיו האישיות הרחיב את הדיבור על כך שאין למערער עבר פלילי, אביו נרצח לפני שנים לנגד עיניו, הוא בן יחיד לאמו ואמור להיות המפרנס היחיד של המשפחה. כמו כן הביע חרטה לפני בית המשפט ולפני שירות המבחן.

3.לא מצאנו מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער. אכן, העונש שנגזר אינו קל, אולם הוא עומד באמצע טווח הענישה שעליו הוסכם. יתר על כן, וזה העיקר, מדובר במעשה שהרקע שלו נשאר עלום וניתן לומר שנסיבותיו מעמידות אותו כמעט בדרגה של רצח. במצב דברים כזה יש לנסיבות האישיות משקל מועט. בפרשה אחרת, שיש בה צד דמיון לפרשה שלפנינו, נדונה השאלה מה רמת הענישה הראויה לעבירות הריגה (ע"פ 1456/01 חליל חדד נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)). אמרתי שם, בין היתר, כי "רבו העבריינים, נגע האלימות פשה בבתינו וברחובותינו, הסכין נשלפת ודוקרת בשל מחלוקות של מה בכך ואף בשל התלהטות יצרים רגעית שלא קדם לה ריב כלשהו. העבירה של שפיכות דמים - שהיא משבע מצוות בני נח ומשלושת העבירות שעליהן 'ייהרג ולא יעבור' - היתה כמעט לדבר יום ביומו". כאשר זה המצב הרי "אם חפצים אנו לבער את הרע הזה מקרבנו, אם חפצי חיים אנו, נמצה את הדין".

4. הערעור נדחה.