ע"פ 3226/10 בדר כנאענה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 13.11.04, בשעת ערב, נהג המערער ברכבו ועמו נסעו שניים אחרים. בין המערער לנהגו של רכב אחר – אוסמה חלו (להלן: המתלונן), נתגלע ויכוח, והשניים התעמתו זה עם זה עד שעוברים ושבים הפרידו ביניהם. אולם דעתו של המערער לא נתקררה, ושעה שהמתלונן עשה את דרכו לכיוון ביתו, חסמו את נתיבו שני רכבים. המתלונן ניסה להימלט תוך פגיעה ברכבים החוסמים, או אז ניגש אליו המערער ועם סכין שאחז בידו דקר אותו מספר פעמים, בעוד שחבריו גורמים לחבלות ברכבו של הקורבן. כתוצאה מהתקיפה נפגע המתלונן בראשו, בבטנו ובגבו ונגרם לו קרע בכלייתו השמאלית.

בכתב האישום שהוגש נגד המערער ושלושה מחבריו, יוחסה לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, ובעקבות הודאת המערער בעובדות הרשיעו בית המשפט בעבירה זו. בהמשך, נגזר עונשו של המערער – 12 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 45,000 ש"ח.

המערער משיג בפנינו על חומרת העונש ואלה טעמיו: העונש חורג מרמת הענישה הנוהגת; לא הובאה בפני בית המשפט ראיה אשר תצדיק את פסיקתו של הפיצוי הגבוה; אף שהעבירה בוצעה בשנת 2004, הוגש כתב האישום רק בשנת 2007; עברו הפלילי של המערער נקי מהרשעות קודמות; המערער הנו אדם צעיר ובעל משפחה.

מכל הנימוקים שהעלה המערער הטריד אותנו בעיקר השיהוי הניכר בהגשתו של כתב-האישום. שיהוי זה מצדיק בדרך כלל הקלה בעונשו של נאשם, וכך בדיוק נהג בית המשפט המחוזי, שהרי מותר להניח כי לו המצב היה שונה, היה מושת על המערער עונש חמור פי כמה, כפי שראוי היה לעשות בנסיבותיו החמורות של מקרה זה. לא מצאנו בנימוקי הערעור הנוספים עילה לשנות מן העונש, או להתערב בשיעור הפיצוי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.

המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה, ביום כ"ג בחשון התשע"א (31.10.2010), עד לשעה 10:00.