ע"פ 3242/05 מדינת ישראל נ. עומר הייב

השופט א' א' לוי:

1.המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של התפרצות, גניבה ונשיאת נשק שלא כדין, עבירות לפי סעיפים 407(ב), 384 ו-144(ב) לחוק העונשין. על פי העובדות בהן הודה, חדרו המערער ואחר לחוות תחמושת בצפון הארץ, פרצו למחסן וגנבו מתוכו 3 פצצות מרגמה בקוטר 60 מ"מ. כמו כן הודה המערער בעובדותיו של תיק אחר בו יוחסה לו עבירה של הפרת הוראה חוקית.

בגין כל אלה גזר בית המשפט המחוזי למערער 20 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

2.ערעור המדינה מופנה כנגד גזר הדין. נטען, כי העונש מקל וסוטה במידה ניכרת מרמת הענישה המקובלת. ועוד נטען, כי בית המשפט המחוזי נהג כך משום שנתן משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המערער - גילו הצעיר והיעדר הרשעות קודמות.

3.ערעור זה בדין יסודו. המערער, חרף גילו הצעיר, היה מעורב בעבירות חמורות שהשלכותיהן, במיוחד לנוכח המציאות השוררת בישראל בשנים האחרונות, יכולות להיות מרחיקות לכת. שתיים מהפצצות שנגנבו לא נמצאו, ולא מן הנמנע כי הן הגיעו לידיים עברייניות או ידיים עוינות; ונדמה כי אין צורך להסביר עד כמה שתי אפשרויות אלו מסכנות את שלום הציבור.

כדי לגמול למערער על מעשיו הקשים, מחד, ולהרתיע את הרבים, מאידך, היה מצווה בית המשפט המחוזי לנקוט נגד המערער בענישה מחמירה יותר מזו בה נקט. העונש שגזר לא זו בלבד שסוטה הוא במידה ניכרת מרמת הענישה הנהוגה, אלא שהוא אף עלול להתפרש כמדיניות מקלה של בתי המשפט בתחום זה. אותה החמרה בענישה התחייבה גם מהאמור בתסקירו של שרות המבחן, אשר מצא כי המערער הנו "בעל דפוסים עברייניים וישנו סיכוי לרצדיביזם", ולפיכך גם לא נמצא מקום לבוא בהמלצה טיפולית בעניינו.

לנוכח האמור, החלטנו לקבל את הערעור ולבטל את גזר דינו של בית משפט קמא. משבאנו לקצוב את העונש, שמנו לנגד עינינו את ההלכה לפיה בית משפט שלערעור אינו נוהג למצות את הדין עם מערער, ונתנו את דעתנו גם לנסיבותיו האישיות של המערער העומד בפנינו. לאחר שקלול של כל אלה, אנו גוזרים למערער

42 חודשי מאסר, מתוכם 30 חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי, והמערער ישא בה אם יעבור תוך שלוש שנים מהיום אחת העבירות בהן הורשע.