ע"פ 3257/07 נאדר שכרא נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 19.4.06, בשעת לילה מאוחרת, עשתה חבורה עליה נמנה המערער, את דרכה חזרה מבילוי, ברכבו של אחד – טלאל אבו רחימה. במהלך הנסיעה ביקשו שניים מהנוסעים – איגור סברדלוב ואלכסנדר קוטליאר – מטלאל להסיעם לחולן, וזה סרב. בעקבות כך פרצה קטטה בעת שטלאל עצר את רכבו, ובמהלכה שלף המערער סכין שנשא עמו ודקר את איגור בצד שמאל של חזהו, ואת אלכסנדר דקר בירכו. הדקירה של איגור פגעה בלבו, והוא הובהל לבית חולים במצב אנוש, שם הצליחו הרופאים להציל את חייו על ידי תפירה פנימית וחיצונית של הלב.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, לאחר שמיעתן של ראיות, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיף 329(א)

וסעיף 344 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בתום טיעוני הצדדים לעונש, נדון המערער ל-60 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי והוא חויב לשלם פיצוי לקורבנותיו – לאיגור בסכום של 10,000 ש"ח ולאלכסנדר – 1500 ש"ח.

בערעור שבפנינו עותר המערער כי נקל בעונשו. נטען, כי מדובר בקבוצת חברים אשר יצאה לבלות, הרבתה בשתייה של משקאות משכרים, ובלשון סעיף 23 לנימוקי הערעור "עקב השתייה המופרזת, התבלבלו חושיו של המערער והוא נכנס לויכוח לא לו, בין חבריו, וויכוח שלא היה כל מקום להחריפו". ועוד נטען, כי את האולר בו ביצע את הדקירות נוהג המערער לשאת דרך קבע, הואיל והוא משמש אותו בעבודתו, ו"עקב ערפול חושיו... הוא עשה שימוש באולר זה ודקר את חבריו" (סעיף 24 לנימוקי הערעור). עוד הופנינו לעברו הנקי של המערער מהרשעות, לנסיבותיו האישיות הלא קלות ולתסקירו של שירות המבחן.

אין בידינו להיעתר לערעור. לא נעלמה מעינינו הטענה לפיה המערער וטלאל הם שמיהרו להסיע את איגור לבית החולים, ואפשר שעקב כך ניצלו חייו. אולם, התופעה שקנתה לה אחיזה במקומותינו, כאשר על רקע של מה בכך נשלפים הסכינים וננעצים בגופו של הזולת, הפכה כה נפוצה עד שאין מקום לנהוג בה בסלחנות, גם אם מדובר בקטטה בין "ידידים". אכן, המערער טען כי האולר בו דקר את קורבנותיו שימש אותו לצרכי עבודתו, ודווקא על רקע הסבר זה תהינו מה צורך לו לאדם ליטול עמו "כלי עבודה" כאשר הוא יוצא לבלות עם חבריו. כך או כך, תופעת הסכינאות הגוברת גבתה את מחירה בחייהם של לא מעטים, וכדי לצמצם את מימדיה שוב אין מנוס מגזירתם של עונשי מאסר ממושכים וכואבים. נוכח השקפתנו זו, לא מצאנו בגזר דינו של בית המשפט דבר אשר יצדיק את התערבותנו, ולפיכך אנו דוחים את הערעור.