ע"פ 3259/06 לנין אלטורי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער, שמקום מושבו בכפר קאסם, נעתר להצעת בן משפחתו, תושב נוציראת וחבר בארגון החמאס, לסייע בחטיפת חייל ישראלי והעברתו לרמאללה. לצורך כך קיבל המערער סכום של 2000 ש"ח, והציע לשניים משכניו לסייע בידו, אולם הוא נתקל בסירוב. באישום נוסף נטען, כי בחודש דצמבר 2003 פנה אדם (להלן: האחר) והציע למערער לסייע לו כדי לפגוע באחד - רפי כהן, עמו היה לו סכסוך על רקע כספי. המערער נתן את הסכמתו, ובתאריך 11.11.03 הגיעו השניים לעיר רמלה, כשהם מזוינים באקדח ופגשו את קורבנם לאחר תאום מוקדם עמו. הם נסעו בעקבותיו למקום חשוך, ואז ירד האחר וניגש לרכבו של כהן תוך שהוא מחזיק בידו את האקדח אותו הקדים ודרך המערער. האחר ירה לעבר ראשו של כהן, וכתוצאה מכך גרם למותו. לאחר שביצעו את זממם, נמלטו השניים מהזירה.

בגין העובדות האמורות בהן הודה המערער, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, גילוי החלטה לבגוד, סיוע להריגה והחזקה בנשק שלא כדין, עבירות לפי סעיפים 114(א), 100, 298 +31 ו-144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המערער: 12 שנות מאסר בגין האישום הראשון, 8 שנים בגין האישום השני, ומאסר על-תנאי. נקבע כי מתוך תקופת המאסר שנגזרה באישום השני ישא המערער במחציתה במצטבר למאסר שנגזר באישום הראשון, כך שתקופת מאסרו הכוללת הועמדה על 16 שנים.

העונש שהושת על המערער אינו קל כלל ועיקר, ומאסר לשנים רבות למי שהנו כיום בן 27 בלבד, אינו נגזר כעניין שבשגרה. אולם, בפנינו לא ניצב עבריין רגיל, אלא אזרח מדינת ישראל שגזר אומר לסייע לארגון טרור, ובלשון כתב האישום בו הודה, הוא היה מוכן לעשות כל דבר כדי לעזור לארגון החמאס (ראה סעיף 3 לכתב האישום המתוקן). בעקבות כך תכנן המערער לחטוף חייל ישראלי, ואף החל בהכנות לביצוע זממו, אולם, למרבה המזל, לכלל מעשה לא הגיע. התנהגות זו לבדה הצדיקה עונש חמור, הואיל וכך ראוי לנהוג באזרח המפנה עורף למדינתו-שלו ומוכן לפגוע באזרחיה. מקל וחומר שכך ראוי היה לנהוג עם המערער נוכח המפגש האלים אליו הצטרף ובו עוסק האישום השני. אכן, המערער לא ידע כי כוונתו של האחר היתה להמית את כהן, אולם הוא היה זה שמסר לו את כלי הרצח ואף טרח לדרוך אותו למענו. מכך עולה כי המערער היה ער לאפשרות שיעשה שימוש באקדח. מעורבותו של המערער באישום השני מוסיפה אפוא פן של חומרה לאופיו הבעייתי ממילא של המערער, כך שסכנתו לצבור אינה טעונה עוד הוכחה. בנסיבות אלו אנו סבורים כי בעונש שהושת עליו לא נפל פגם, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.