ע"פ 3266/05 שלומי ללום נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.באחד מימיו של חודש נובמבר 2004 הגיע זיאד חג'אב (להלן: המנוח) לעסקו של המערער. בין השניים היתה הכרות מוקדמת, ונראה כי הם היו חלוקים על רקע אי-תשלומו של חוב. המנוח ביקש מהמערער את רכבו, וכשזה סירב, עזב המנוח את המקום בכעס תוך שהוא בועט בפחי האשפה. לאחר זמן-מה, הלך המערער בעקבות המנוח, ושעה שזה ניצב מחוץ לדירתו, הוא ירה לעברו באמצעות אקדח שהחזיק בידו 6 כדורים, ששלושה מהם פגעו במנוח וגרמו למותו.

2.תחילה יוחסה למערער עבירת רצח, אולם, בחודש פברואר 2005 הודיעו הצדדים לבית משפט קמא כי גיבשו הסכם טיעון, במסגרתו הומרה הוראת החיקוק שבכתב האישום לעבירת "הריגה". בהמשך הודה המערער בעובדותיו של כתב האישום, והורשע בעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. באת-כוח המשיבה עתרה, בגדרו של הסכם הטיעון, ל-16 שנות מאסר, בעוד שההגנה ביקשה מבית המשפט להסתפק ב-12 שנים בלבד.

בית המשפט המחוזי בחיפה גזר למערער 15 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם לעיזבון המנוח סכום של 50,000 ש"ח.

3.הערעור שבפנינו מכוון כנגד העונש. נטען, כי ההכרות בין המערער למנוח החלה בכלא שם נשאו שניהם בעונש מאסר. עם שחרורו הוסיף המנוח לצרוך סמים, ובהמשך עשה בעסק שפתח המערער ("פיצוציה") כבתוך שלו. אנו מוכנים להניח כי תיאור זה שיקף נאמנה את התנהגות המנוח, אולם העימות בינו למערער הסתיים כאשר המנוח עזב את החנות ופנה לדרכו. בשלב זה לא נשקפה עוד סכנה כלשהי למערער מקורבנו, ומכאן שהחלטתו ללכת בעקבותיו ולירות לעברו מנשק חם, לא נועדה אלא כדי לספק יצר-נקם. זוהי התנהגות שכמעט ואין קשה ממנה, הואיל והמערער קיפד את פתיל חייו של אדם, אף שלרשותו עמדו דרכי פעולה חלופיות, וביניהן, הגשת תלונה נגד המנוח לרשויות החוק. התנהגות זו קשה שבעתיים לנוכח עברו הפלילי המכביד של המערער, ואם תוסיף לכך את העובדה שהעונש נגזר בגדרו של הסכם הטיעון, שוב אין מנוס מן המסקנה כי לא הוכחה בפנינו עילה כלשהי להתערב בו.

הערעור נדחה.