ע"פ 3271/19 מדינת ישראל נ. מוחמד אבו עאמר

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות אשר הושת על המשיב (שייקרא להלן: הנאשם ) ביום 6.1.2019 על ידי בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט העמית י' צבן ) בת"פ 62597-10-17, וזאת עד להכרעה בערעור על קולת העונש שהניחה המבקשת (להלן: המדינה ) לפתחו של בית משפט זה. בית משפט קמא עיכב, לבקשת המדינה, את תחילת ריצוי עונש המאסר בעבודות שירות עד ליום 22.5.2019. בהחלטתי מיום 22.5.2019 עיכבתי את המועד הנ"ל עד למתן החלטה אחרת.

2.

הנאשם הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בנשיאת והובלת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מהמתואר בעובדות כתב האישום המתוקן, בו הנאשם הודה, עולה כי במהלך חודש דצמבר 2016, יצא הנאשם את ביתו כשהוא נושא באמתחתו אקדח מסוג FN , הכולל מחסנית וכדורים; וזאת, ללא רשות על-פי דין.

3.

בגזר הדין מיום 6.1.2019, קבע בית משפט קמא כי במעשיו פגע הנאשם בערך החברתי של שמירה על שלום הציבור וביטחונו. כמו כן סקר בית המשפט את הפסיקה שעניינה עבירות נשק ועמד על חומרתן ועל המגמה העקבית להחמיר בענישה בגינן. בשים לב לכל אלה, קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם נע בין 6 ועד 30 חודשי מאסר בפועל.

4.

בעת גזירת עונשו של הנאשם, לקח בית משפט קמא בחשבון את גילו הצעיר של הנאשם בעת ביצוע העבירה (19); העובדה כי הלה חי במסגרת משפחתית של בית הוריו וטרם גיבש חיים עצמאיים; מגבלתו הרפואית; הודאתו באשמה, שהובילה לחיסכון בזמן שיפוטי יקר; חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה; ואת המלצת שירות המבחן שלפיה "סיכויי השיקום עולים על הסיכון". לצד נסיבות מקלות אלה, נתן בית המשפט את דעתו לענישה המוחשית המתחייבת בעבירות מן הסוג בו נמצא הנאשם חייב בדינו. לאחר ששקל את כלל השיקולים, גזר בית משפט קמא על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; 6 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים מיום מתן גזר הדין לבל יעבור עבירת נשק; וכן קנס כספי בסך של 4,000 ₪ אשר ישולם לא יאוחר מיום 1.3.2019.

5.

ביום 7.4.2019, עם קבלת אישורו של הממונה על עבודות השירות, הפך גזר הדין קמא לחלוט.

6.

ביום 14.5.2019 הגישה המדינה ערעור על גזר דין זה, בטענה שמן הדין היה להחמיר את עונשו של הנאשם במידה ניכרת, חרף המלצת שירות המבחן, ולהמירו בעונש מאסר בפועל למשך תקופה משמעותית. בד-בבד הגישה המדינה את בקשתה הנוכחית, ובה אדון כעת.

7.

המדינה טוענת כי מתחם העונש ההולם שנקבע על ידי בית משפט קמא בעניינו של הנאשם הוא קל מדי. לטענתה, מתחם זה, כמו גם העונש שהושת על הנאשם בגדרו, אינו משקף נכונה את חומרת מעשיו של הלה; את פוטנציאל הנזק, הנלמד ממי שיוצא מביתו כשהוא חמוש באקדח שלא כדין; ואת הצורך בנקיטת גישה מחמירה ובלתי מתפשרת כלפי מי שמבצע עבירות נשק. כמו כן, טוענת המדינה כי שגה בית משפט קמא בנותנו משקל מכריע בעת קביעת עונשו של הנאשם לנסיבותיו האישיות, להודאתו ולתסקיר שירות המבחן – שלדבריה, אינו נוטה באופן חד משמעי לטובת הנאשם. המדינה מדגישה כי אם הנאשם יחל לבצע את עבודות השירות בטרם יישמע ערעורה לפני בית משפט זה, תסוכל מטרת הערעור. בעניין זה הציגה המדינה לפניי את החלטתו של השופט י' דנציגר בע"פ 4348/12 מדינת ישראל נ' אהרונוב (6.6.2012), בא נאמרו הדברים הבאים:

"בפסיקתו של בית משפט זה נקבע לא אחת כי [...] בקשות עיכוב ביצוע שמוגשות מטעם המדינה במסגרת ערעור על קולת העונש, כאשר מדובר בעונש מאסר שמבוצע בעבודות שירות והמדינה טוענת כי יש מקום לעונש מאסר בפועל, יתקבלו בדרך כלל. הטעם המרכזי לכך נעוץ בעובדה כי אם לא יעוכב ביצוע העונש והמשיב ירצה את עונשו (רובו או כולו), עשוי הערעור להתייתר והמדינה, בכובעה כמערערת, תועמד בפני עובדות מוגמרות מבחינת ריצוי העונש. זאת ועוד, ריצוי העונש (רובו או כולו) גם צפוי לכבול את שיקול דעתה של ערכאת הערעור ולפגוע באופן זה באינטרס הציבורי להעמיד גזרי דין לבחינת ערכאת הערעור" (שם, פסקה 12; הציטוטים הושמטו וההדגשה במקור – א.ש.).

מטעמים אלו, מבקשת המדינה כי אעכב את ביצועו של העונש אשר הושת על הנאשם עד להכרעה סופית בערעורה.

8.

הנאשם טוען כי אין מקום לעכב את ביצוע העונש שהושת עליו וכי יש לאפשר לו לרצות את עבודות השירות ולפתוח דף חדש בחייו. הנאשם סבור כי ערעור המדינה על קולת עונשו איננו מבוסס ודינו להידחות; וכי בכל מקרה המדינה תקבל את יומה בערעור והמותב אשר יידון בערעור יידע לקבל החלטה נכונה ויוכל להחמיר בעונשו, אם ימצא זאת לנכון.

9.

אינני בטוח אם אוכל להצטרף לדבריו של השופט דנציגר , אשר צוטטו לעיל, כמות שהם. דברים אלה מעלים לדיון שאלה בדבר תחולתה של הלכת שוורץ (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000)) על בקשות המדינה לעכב את ביצוע העונש, שעל קולתו היא מערערת, על מנת להבטיח את יומה בערעור. שאלה זו איננה פשוטה כלל ועיקר: כפי שציין לפניי בא-כוח הנאשם, ראוי הוא שהלכת שוורץ תחול באופן שוויוני על הנאשם ועל המדינה; וזוהי רק אחת הסוגיות שעולות לדיון בהקשר זה.

10.

דא עקא, אינני רואה צורך לדון בסוגיות סבוכות אלה במקרה שלפניי. כמו כן אינני רואה שום סיבה לאמוד את סיכויי הערעור של המדינה. במקרה דנן, ניתן לדחות את תחילת ריצויו של עונש המאסר בעבודות שירות שהושת על הנאשם לחודשים ספורים – עד חצי שנה – ובד בבד להבטיח את יומה של המדינה בערעור על ידי הקדמת הדיון. פתרון זה יאזן בין בעלי הדין היריבים, ישמור על זכויותיהם הדיוניות ויפיג את חשש המדינה מפני "מעשה עשוי" (בין אם הינו מוצדק ובין אם לאו).

11.

בקשת המדינה מתקבלת אפוא. הנני מורה על עיכוב ביצוע העונש כמבוקש לעיל. בכפוף לאילוצי היומן, המזכירות מתבקשת לקבוע ערעור זה לדיון לא יאוחר מיום 31.10.2019, או בסמוך למועד זה.