ע"פ 3273/09 פלוני נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז ו-א' ואגו) הרשיע את המערער ביום 22.9.2008 בביצוע מספר רב של עבירות מין בביתו החורגת, קטינה ילידת שנת 1993 (להלן: המתלוננת ). גזר הדין של המערער ניתן ביום 29.3.2009. על המערער נגזר עונש מאסר בפועל של 9 שנים, וכן 18 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננת. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער יחל בריצוי עונשו ביום 26.4.2009. עתה הגיש המערער הודעת ערעור לבית משפט זה ועימה בקשה לעיכוב ביצוע העונש עד לשמיעת הערעור.

ההליך בבית המשפט המחוזי

1.

המערער הורשע בביצוע שלוש עבירות של מעשה סדום בקטין בן משפחה לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), בנסיבות סעיפים 347(ב) ו– 345(א)(3) לחוק העונשין, וכן בביצוע מספר רב של עבירות מעשה מגונה במשפחה לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין, בנסיבות סעיפים 348(א) ו- 345(א)(3) לחוק העונשין ובביצוע מספר רב של עבירות מעשה מגונה בפני קטין בן משפחה לפי סעיף 351(ד) לחוק העונשין. בהכרעת הדין נקבע כי בין השנים 2002 ל-2004, במועדים שונים, חשף המערער את איבר מינו בפני המתלוננת וצפה יחד עימה בערוץ טלוויזיה בעל תכנים פורנוגראפיים. במועדים שונים, כאשר אימה של המתלוננת שהתה בעבודה, נהג המערער ללטף את המתלוננת בגפיה, בבטנה ובחזה. בראשית התקופה נהג לעשות זאת כאשר המתלוננת לבושה, אולם בהמשך עשה זאת כאשר המתלוננת עירומה והמתלוננת ליטפה את איבר מינו של המערער עד שבא לסיפוקו. בתקופה זו, בשלושה מועדים, החדיר המערער את איבר מינו לפיה של המתלוננת והגיע לסיפוקו. בין החודשים מרץ למאי 2004 נכנס המערער מספר פעמים לחדרה של המתלוננת ושכב לצידה כששניהם עירומים והמתלוננת ליטפה את המערער והביאה אותו לסיפוק מיני. הרשעת המערער התבססה על עדותה של המתלוננת שנקבעה כמהימנה, לאחר שהמתלוננת העידה בבית המשפט ונחקרה בחקירה נגדית. המערער כפר במעשים שיוחסו לו וגרס כי מדובר בעלילה שנרקמה על ידי המתלוננת, אביה הביולוגי ואחותה הבכורה.

2.

בבואו לגזור את דינו של המערער עיין בית המשפט המחוזי בתסקיר נפגע עבירה בעניינה של המתלוננת ממנו עלתה תמונה קשה באשר להשפעת המעשים הנידונים על תפקודה בכל היבט של חייה. כמו כן עיין בית המשפט בהערכת המסוכנות של המערער ממנה עלה כי נשקפת ממנו מסוכנות נמוכה עד בינונית לאור הכחשתו את המעשים ואי לקיחת אחריות. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים לעניין העונש, קבע בית המשפט כי אין מקום במקרה זה להתחשב בכך שהמערער לא עשה שימוש בכוח כדי לכפות את רצונו, משום שהמערער עשה שימוש במניפולציות מתוחכמות שאפשרו לו לנצל את תמימותה של המתלוננת במשך שנים ארוכות. לכך הוסיף בית המשפט כי בעבירות מסוג זה, שבהן קטין נפגע בתוך ביתו, נדרשת ענישה מחמירה בעלת מסר מרתיע. בית המשפט ציין כי אל מול שיקולי חומרא אלו, ניתן לזקוף לטובתו של המערער נקודות מעטות בלבד שהן עברו הנקי, הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה ומצבו הבריאותי הלקוי. נוכח שיקולים אלו נגזרו על המערער 9 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא שלא יעבור בזמן זה עבירה מסוג פשע המנויה בפרק י', סימן ה' לחוק העונשין. כן הוטל על המערער לשלם למתלוננת פיצוי בסך 45,000 ש"ח. במועד מתן גזר הדין, עיכב בית המשפט את מועד ריצוי העונש עד יום 26.4.2009.

הטענות בבקשה

3.

המערער הגיש ביום 19.4.2009 הודעת ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ועימה בקשה לעיכוב ביצוע העונש. הערעור פונה בעיקרו כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד גזר הדין. בא כוח המערער מונה מספר שיקולים המצדיקים לטעמו את עיכוב ביצוע עונש המאסר עד לשמיעת הערעור. ראשית סומך הסנגור את בקשתו על סיכויי הערעור להתקבל. בא כוח המערער טוען כי הרשעתו של המערער נסמכת בעיקרה על ממצאי מהימנות שקבע בית המשפט קמא ביחס לעדות המתלוננת והמערער ועדים נוספים מטעם התביעה וההגנה. לטענת הסנגור עדותה של המתלוננת היא עדות כבושה ובלתי מהימנה ובית המשפט שגה במשקל שייחס לעדות זו וכן לעדויות התביעה האחרות. לעומת עדויות אלו, טוען הסנגור, כי עדותו של מרשו היתה מדויקת ואמינה ונמצא לה חיזוק בעדויות ההגנה האחרות. לטענתו, ערעור זה נופל לגדר המקרים בהם מוצדקת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית ולכן סיכויי הערעור להתקבל ולהביא לזיכויו המלא או לזיכויו מחמת הספק - גבוהים. בא כוח המערער מציין כי אף שמדובר בעבירה חמורה הרי שמרשו עומד על חפותו והוא מגיש לבית המשפט פסיקה קודמת בה, לטענתו, ניתן עיכוב ביצוע בנסיבות בהן הוטלו עונשים חמורים מזה שהוטל על מרשו. עוד הוא תומך את בקשתו בכך שהמערער נעדר כל עבר פלילי והיה משוחרר ממעצר תחת ערבויות בלבד במהלך ההליך הפלילי אשר נמשך למעלה מארבע וחצי שנים. לכך מוסיף בא כוח המערער כי התביעה לא ביקשה מעולם את מעצרו של המערער ומכך נלמד כי לא נשקפת מהמערער כל מסוכנות, וכי הסיבה היחידה לכך שהערכת המסוכנות קבעה כי נשקפת מהמערער מסוכנות בינונית היא משום דבקותו בחפותו. לבסוף, טוען בא כוח המערער, כי נסיבותיו האישיות של מרשו, קרי בריאותו המידרדרת והנזק שייגרם למשפחתו באם יישלח למאסר ומנגד הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה מביאים לכך שבמקרה הנדון האינטרס הציבורי הוא בעיכוב ביצוע העונש.

4.

המשיבה מתנגדת לבקשה, היא עומדת על כך שבית המשפט נתן אמון במתלוננת וסיכויי הערעור אינם טובים.

ההחלטה

5.

לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. בית המשפט המחוזי נימק בהרחבה רבה מדוע ראה לנכון לסמוך על עדותה של המתלוננת. לאור הכלל שאין ערכאת הערעור מתערבת, בדרך כלל, בענייני מהימנות, סיכויי הערעור אינם נראים לכאורה טובים. מדובר בתקופת מאסר משמעותית. על פי הכללים המקובלים עלינו ( הלכת שוורץ ) כשמדובר בתקופות מאסר ארוכות – הנטייה היא שלא לעכב את הביצוע.

6.

הבקשה נדחית.