ע"פ 3288/01 אילן נאורי נ. מדינת ישראל

המערער הואשם בביצוע שוד בנסיבות מחמירות. הוא כפר בביצוע שוד, אך הודה בעבירת גניבה. לאחר שמיעת ראיות, פסק בית-המשפט להרשיעו בעבירת שוד, ללא תוספת הנסיבות המחמירות, וגזר עליו חמש שנות מאסר וחצי. ארבע שנים מתוכן מאסר בפועל, ויתרת התקופה מאסר על-תנאי לתקופה מצטברת כוללת של 17 חודשים, ונמצא כי הוטל עליו לרצות תקופת מאסר של 65 חודשים מיום מעצרו. בנוסף, חוייב המערער לפצות את המתלונן בסך 750 ש"ח. הערעור שלפנינו מופנה נגד ההרשעה בעבירת שוד. לחילופין השיג הסניגור גם על חומרת העונש שהושת על המערער.

העובדות בתמצית: המערער שכר את שירותיו של נהג מונית, על מנת שיובילו מירושלים ללוד. בקרבת בן-שמן דרש מן הנהג למסור לו את כספו ולהורידו מן המונית. משדחה הנהג את הדרישה, ניצל המערער האטה מסוימת ברכב וגרם לעצירתו במשיכת בלם היד. בשלב זה חטף את תיק הכסף של הנהג שהיה מוצמד למגן השמש שמעל ההגה. הנהג ניסה להיאבק בו כדי למנוע ממנו ליטול את הכסף, אך המערער הצליח להימלט מן המונית כשהארנק בידו. בשלב זה הזדמן למקום שוטר, אשר רדף אחרי המערער ולכד אותו. בחיפוש על גופו נמצאו סכין וכן ארנקו של הנהג.

בחקירת המשטרה וכן בעדותו בבית-המשפט טען המתלונן כי המערער איים עליו בסכין בעת שדרש ממנו למסור לו את כספו, ואף הצמיד את הסכין לצווארו. בית-המשפט המחוזי נמנע מלקבוע כי המתלונן אינו אומר אמת בנקודה זו. עם זאת סבר כי לעניין השימוש בסכין מתעורר ספק שצריך לפעול לטובת המערער; שכן לשוטר אשר לכד את המערער בזירת העבירה אמר המתלונן כי המערער גנב את כספו, ורק לאחר שהשוטר גילה סכין בחיפוש שערך בבגדיו של המערער, הוסיף המתלונן ואמר כי זה הסכין שבאמצעותו איים עליו המערער. השופט המלומד סבר כי בהיעדר תלונה מיידית באוזני השוטר כי המערער עשה שימוש בסכין כאמצעי לביצוע שוד, מתעורר בעניין זה ספק לטובת המערער. עם זאת קבע השופט כי נטילת כספו של המתלונן הייתה מלווה ב"עימות ידיים" בין המתלונן לבין המערער. השופט קיבל כי המתלונן ניסה למנוע את חטיפת ארנקו ואת הימלטות המערער, בכך שאחז בחולצתו ונאבק עימו, אלא שהמערער הצליח לגבור על ההתנגדות ונמלט.

טענתו היחידה של הסניגור בערעורו נגד ההרשעה היא כי הגרסה העובדתית שעל יסודה הורשע המערער בעבירת שוד הייתה שונה לחלוטין מן הגרסה העובדתית שעל יסודה הואשם בביצוע שוד בנסיבות מחמירות; וכי מפני הגרסה העובדתית שעל יסודה הורשע לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן. דינה של טענה זו להידחות. בכתב האישום נטען כי לאחר שגרם לעצירת המונית "החל הנאשם להיאבק עם המתלונן, כשהמתלונן אוחז בידו של הנאשם האוחזת בסכין, והנאשם מנסה בידו האחרת לחנוק את המערער בצווארו". גרסה זו לא הבחינה בין האיום בסכין לבין רכיביו האחרים של המאבק הפיזי. ואולם עדותו של המתלונן לפני בית-המשפט המחוזי הבחינה הבחן היטב בין השניים, כאשר המתלונן הסביר כי ניסה למנוע את חטיפת הכסף ואת הימלטות המערער בכך שאחז בחולצתו ונאבק איתו. כפי שציין השופט המלומד בצדק, על חלק זה של גרסתו לא נחקר המתלונן על ידי הסניגורית בחקירה נגדית. גרסת המערער הייתה, כי הוא חטף את ארנקו של המתלונן ממגן השמש וברח מן המונית, אך מהנמקת הכרעת הדין נובע כי בית-המשפט לא מצא היגיון בגרסה הזאת. לגישתו, "הדעת נותנת שנעשתה על ידי [המתלונן] פעולת תגובה אינסטינקטיבית למראה חטיפת כספו", וכי סביר מאד שהמתלונן אכן עשה דבר-מה בניסיון למנוע את הגניבה. בית-המשפט המחוזי קבע, ועל כך לא חלק הסניגור בטיעונו, כי די בניסיון למנוע מן המערער לגנוב את כספו כדי להכניס את מעשהו של המערער למסגרת הגדרתה של עבירת השוד, המותנית בשימוש מסוים בכוח, בשעת המעשה או בסמוך לו.

התוצאה היא שהערעור על ההרשעה דינו להידחות. גם בגזר הדין איננו רואים עילה להתערב. למערער הרשעות קודמות רבות, בכללן בעבירות אלימות, ואת עבירתו הנוכחית ביצע תוך הפרת תנאיהם של שני גזרי-דין קודמים שכללו עונשי מאסר מותנים. הסניגור טען כי את עבירתו הנוכחית, כמו גם את רוב עבירותיו הקודמות, ביצע המערער על רקע התמכרותו לסמים מסוכנים, וכי במהלך תקופת מאסרו הנוכחית הריהו עושה מאמצים, וככל הנראה בהצלחה, להיגמל מן השימוש בסמים. אם אכן חל מפנה חיובי בתפיסתו של המערער, חזקה שהוא יישקל לזכותו בבוא העת, כשיגיע עניינו לפני ועדת השחרורים. אך לא מצאנו מקום להקל בעונש שנגזר. המדובר בעבירת אלימות כלפי נהג מונית. לאחרונה אנו נתקלים יותר ויותר במעשי שוד כלפי נהגי מוניות, ומטרתה העיקרית של הענישה בסוג זה של עבריינות הינה להגן על שלומם של נהגים העובדים בשירות הציבור מפני פגיעה אלימה בהם וברכושם.

הערעור על שני חלקיו נדחה.