ע"פ 3303/12 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 01.04.12 בתפ"ח 45871-02-10 (השופטים ר' לורך , צ' דותן , ע' וינברג-נוטוביץ ), אשר השית על המבקש חמש שנות מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי למשך 12 חודשים לבל יעבור עבירת מין מסוג פשע תוך שלוש שנים, מאסר על תנאי למשך 6 חודשים לבל יעבור עבירת מין מסוג עוון תוך שלוש שנים, ופיצוי למתלוננת בסך 35,000 ש"ח למתלוננת.

2.

כנגד המבקש הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז כתב אישום המתאר מעשים שביצע המבקש בין השנים 1989-1990. לפי המפורט, בין סוף שנת 1989 עד לחודש מרץ 1990, היה נוהג המבקש לגעת בגופה של המתלוננת, בת 14 בשעתו, ללטף אותה, לנשק אותה, ולהחדיר את אצבעותיו לאיבה מינה, בתדירות של פעם עד שלוש פעמים בשבוע. החל מחודש מרץ 1990, אז עבר המבקש להתגורר עם המתלוננת ואימה, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת וקיים עמה יחסי מין בביתה בתדירות של פעם עד שלוש פעמים בשבוע. בגין מעשים אלו, הורשע המבקש פה אחד בעבירות של בעילה אסורה בהסכמה בקטינה שמלאו לה 14; בעילת קטינה בת משפחה שמלאו לה 14; מעשה סדום בקטינה שמלאו לה

14 (ריבוי עבירות) ומעשה סדום בקטינה בת משפחה שמלאו לה 14 שנים (ריבוי עבירות).

גזר הדין ניתן ביום 01.04.12. המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו לבית המשפט המחוזי. בקשתו התקבלה נוכח מצבו הבריאותי של המבקש ובשל חג הפסח והמועד לריצוי מאסרו בפועל עוכב עד ליום 29.04.12. המבקש הגיש הודעת ערעור לבית משפט זה ביום 27.04.12 כנגד ההרשעה וחומרת גזר הדין ובמקביל הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שלפניי – יומיים טרם המועד הקבוע לתחילת ריצוי עונשו. נוכח סד הזמנים הדחוק, הוריתי על עיכוב ביצוע העונש עד להחלטה בבקשה, שהדיון בה התקיים בתאריך 01.05.12.

3.

בדיון לפניי לא טען הסנגור שסיכויי הערעור של המבקש גבוהים, וזאת מן הטעם שהוא לא הספיק ללמוד את התיק טרם חלוף תקופת הערעור. הוא התמקד בשיקולים אחרים, שמצדיקים לדעתו את עיכוב ביצוע העונש לפי עניין שוורץ (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000)): כפי שעולה מהעובדה שהמבקש עמד בתנאי שחרורו משך כל תקופת הדיון במשפטו ובית משפט קמא נעתר לבקשתו לעכב את עונש נוכח נסיבותיו האישיות, אין סכנה הנשקפת מהמבקש לביטחון הציבור המחייבת את ריצוי עונשו לאלתר. בנוסף, תכלית האכיפה האפקטיבית של הדין הפלילי לא תוגשם אף אם יחל המבקש בריצוי עונשו באופן מיידי היות שהעבירות שבביצוען הורשע בוצעו לפני יותר מ-15 שנים. עוד טען הסנגור שאין חשש להימלטות המבקש מאימת הדין שתגרם למבקש, בן 72 שנים במועד זה. מאידך, תיגרם לו פגיעה חמורה עקב מאסרו המיידי היה ויתברר בדיעבד כי מאסרו היה בלתי מוצדק.

בתגובתו לתשובת המדינה העלה המבקש שתי סוגיות חדשות בנוגע לסיכויי הערעור שדי בהן לטעמו כדי לעכב את ביצוע העונש. האחת, מאחר שהתקיים מחדל חקירתי כאשר המשטרה לא חקרה עדה שהייתה אמורה להעיד על גרסת המתלוננת מטעם ההגנה. בנוסף, לא הופעלו לדעתו מספיק מאמצים כדי לאתר את העדה ולהביא להתייצבותה בדיון, לרבות על-ידי בית המשפט שהיה עליו לדחות את הדיון פעם שלישית נוכח חשיבותה של העדות. בבקשתו כתב כך:

"לא ניתן לומר כי משטרת ישראל נקטה בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי לאתר את העדה ולהביאה למתן עדות בבית המשפט...היה מקום להורות על דחייה נוספת ונקיטת אמצעים נוספים ואינטנסיביים יותר לזימון העדה."

בד בבד אומר המבקש כי "נאות בית משפט קמא הנכבד לדחות את הדיון פעמיים כדי לאפשר זימונה של העדה".

הסוגיה השנייה היא העובדה שאמרת המתלוננת הראשונה במשטרה הוגשה רק להעיד על סתירות ולא על אמיתות התוכן, כאשר בית המשפט היה צריך ליתן משמעות לתוכן האמרה – שהיה בה לדעת הסניגור לזכות את המבקש.

מנגד, המדינה מתנגדת לדחיית ריצוי עונשו של המבקש. הכרעת בית משפט קמא נשענת על בסיס ראייתי איתן מאוד, ולכן על פני הדברים – היות שטרם הוגשו נימוקי הערעור – סיכוייו נמוכים מאוד. בניגוד לטענת המבקש, המדינה מדגישה שהכלל הוא אכיפה מיידית של עונש מאסר. עוד נטען שקיים אינטרס המצדיק ריצוי העונש לאלתר והוא הפגיעה שנגרמה למתלוננת לאורך השנים. באשר לסוגיה שהעלה המבקש לגבי זימון עדת ההגנה לדיון, המדינה גורסת כי אין בטענה זו ממש. בית המשפט המחוזי דחה פעמיים את הדיון לצורך הבאת העדה, הורה על זימונה - גם בעזרת המשטרה. אף המדינה ניסתה לאתרה מספר פעמים. מאמצים אלו מעידים לטענתה כי הן בית המשפט והן המדינה עשו כל שניתן כדי לאתר את העדה. על כן, לא נפגעה הגנת המבקש.

4.

על פי הנפסק בהרכב מורחב בעניין שוורץ , הכלל הבסיסי המכריע בשאלת עיכוב ביצוע הוא שיש לבצע את העונש באופן מיידי לאחר מתן גזר הדין, אלא אם קיימות נסיבות חריגות או מיוחדות המצדיקות דחייה. בבסיסו של כלל זה עומדים מספר שיקולים, ביניהם החשש לפגיעה בביטחון הציבור, שמירה על אמון הציבור במערכת אכיפת החוק או להרתעת עבריינים פוטנציאליים (עניין שוורץ , 267-270). טעמים אלה מתחזקים מעת שבסיום ההליך הפלילי, לא עומדת עוד למורשע חזקת החפות. אכן, כפי שטען המבקש, על מנת למנוע פגיעה קשה במורשע היה ויתברר בערעור כי מאסרו לא היה מוצדק, נקבע בעניין שוורץ כי בבקשה לעיכוב ביצוע עונש אשר הוגש עליו ערעור יש לאזן בין שיקולים של האינטרס הציבורי לבין שיקולים נוספים הנוגעים לפרט (שם, בעמ' ). שיקולים אלה יכול ויהיה בהם להצדיק עיכוב ביצוע: חומרת העבירות ונסיבותיהן, תקופת המאסר שהושתה על הנידון ויחסה לזמן בו עתיד הערעור להתברר, הסיכוי לקבלת הערעור, העובדה שהמבקש היה משוחרר במהלך משפטו, ונסיבות אישיות אחרות.

במקרה דנא, עברו הנקי של המבקש והעובדה ששמר על תנאי שחרורו המגבילים חרף התקופה הארוכה שהיה מצוי בהם מעניקים לו נקודות לזכותו. מן העבר השני, חומרת העבירות בהן הורשע, תקופת מאסרו ובעיקר סיכויי הערעור – הגם שהמבקש טען רק ביחס לשתי סוגיות שאינן מאפשרות לעמוד על טיבם לעומק – מובילים לתוצאה ההפוכה. העבירות בהן הורשע המבקש הן עבירות חמורות ביותר, שבוצעו בנערה קטינה, בעת שגרו השניים תחת אותה קורת גג, משך תקופה של כשנתיים. עונש המאסר שנגזר על המבקש של חמש שנים לריצוי בפועל הוא ארוך. אמנם אומר המבקש כי גם במקרים אחרים בהם הושתו עונשי מאסר ממושכים על מבקשים נעתר בית המשפט לעיכוב ביצוע עונשם עד להכרעה בערעור. אך במקרים הללו נדרשו טיעונים משכנעים ביותר לקבלת הבקשה. על פני הדברים, המבקש לא הצביע על נימוקים שבכוחם להטות את הכף לכיוון עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל, על פי הכללים שהותוו בעניין שוורץ .

הכרעת הדין מנומקת ומבוססת על ממצאים שבעובדה ומהימנות. בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדותה של המתלוננת ומצא את גרסתה מהימנה ולא מוגזמת. עוד תמך בית המשפט המחוזי את גרסתה בראיות נוספות המחזקות אותה, ביניהם אמרותיהם של בני משפחתה וחברתה. מנגד, גרסתו של המבקש נדחתה נוכח הסתירות בין אמרתו במשטרה ובעימות לעומת עדותו בבית המשפט. אף גרסאות אלו – אז הכחיש כל קשר מיני עם המתלוננת – נשללו באמצעות דבריה של אם המתלוננת במשטרה וראיות נוספות. לאחר בחינת כל טענות ההגנה, מצא בית המשפט המחוזי שאין בהן לפגוע במהימנות המתלוננת. טענת המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי שלא דחה את הדיון פעמים נוספות על מנת לאפשר את התייצבות העדה אינה נקייה מקשיים וזאת מבלי להכריע בדבר. הרי גם לשיטתו של המבקש, בית המשפט המחוזי הורה על זימונה של העדה על-ידי מזכירות בית המשפט לדיון שנקבע ליום 25.05.11 עם תחילת שמיעת פרשת ההגנה. לאחר שהעדה לא התייצבה, הורה בית המשפט בשנית על זימון העדה גם על-ידי מזכירות בית משפט קמא וגם על-ידי המשטרה לדיון שנקבע ליום 11.07.11. כאשר אף במועד זה לא התייצבה העדה, נעתר בית המשפט קמא לבקשת המבקש לדחות את הדיון פעם נוספת ולהיעזר במדינה. כך היה. אך משלא צלחו ניסיונות האיתור של העדה גם בפעם השלישית, נשמעו סיכומי הצדדים. טענתו של המבקש היא כי למשטרת ישראל יש אמצעים רבים ואינטנסיביים לאתר אזרח ישראלי, ומשלא נקט בהם היה על בית המשפט לדחות את הדיון פעם נוספת. על פני הדברים, מתפקידו של בית המשפט לנקוט צעדים יעילים להביא להתייצבותו של עד לדיון (כפי שציטט המבקש מתוך ע"פ 247/87 מדינת ישראל נ' אלנסאסרה (14.12.87)). ברם, לא עולה במסגרת בקשה זו כי בית המשפט נמנע מלפעול באופן כזה. אף אם יש משקל לטענה, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אין בכוחה לגבור על יתר השיקולים שמפורטים בעניין שוורץ , השמים דגש על אכיפה מיידית של ענישה פלילית בנסיבות כגון דא. התמונה הכוללת במקרה זה תומכת בעמדת המדינה בבקשה שלפניי.

5.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. על המבקש להתייצב במזכירות בית משפט המחוזי מרכז ביום 20.05.12 (כ"ח אייר התשע"ב), בשעה 11:00 לריצוי עונש המאסר בפועל שנגזר עליו.