ע"פ 3316/15 אלכסיי בגימוב נ. מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1.

מונח לפנינו ערעור על חומרת העונש בתיק בו הורשע המערער, על פי הודאתו, בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העונש שנגזר על המערער הוא 36 חודשי מאסר, מתוכם 15 חודשי מאסר במצטבר לעונש המאסר שמרצה המערער; מאסר מותנה של שנה לבל יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו כל עבירה לפי הסעיף בו הורשע, או עבירת אלימות שהיא פשע; ופיצוי בסך 45,000 ש"ח למתלונן.

הערעור מופנה כנגד חומרת עונש המאסר בפועל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהיקף התקופה שעל המערער לרצות במצטבר. הודעת הערעור הופנתה אף נגד רכיב הפיצוי, אך הסניגור הסכים לחזור בו מכך לאור הערתנו כי דין הערעור במישור זה להידחות משהמתלונן לא צורף כמשיב לערעור.

2.

בתמצית, סיפור המעשה פותח בכך כי המתלונן נסחט לשלם עשרות אלפי ש"ח, על רקע היותו אסיר שיצא לחופשה ונדרש מספר פעמים להכניס לכלא בתום חופשתו סם מסוכן. בפעם הראשונה, המתלונן הכניס את הסם בתוך נעליים, אך אלה נלקחו על ידי הסוהרים ומשנבצר ממנו להחזירן דרשו ממנו אסירים שונים פיצוי בסך 10,000 ש"ח. המתלונן שילם את הסכום במספר תשלומים. בהזדמנות אחרת, הסם נתפס והאסירים האחרים דרשו ממנו פיצוי. בשלב מסוים, הועבר המתלונן לבית סוהר אחר. המערער הודיע למתלונן כי הוא יודע על הסתבכותו עם אחרים. על רקע זה, ובאמתלה של נכונות לסייע למתלונן להיחלץ מהמצוקה אליה נקלע, דרש ממנו לשלם לו 40,000 ש"ח. המתלונן שילם למערער חלק מהסכום, והמערער המשיך לסחוט ממנו כספים נוספים גם לאחר שהמתלונן סיים לרצות את מאסרו. איומי הסחיטה כללו כי המערער יעביר את הטיפול בחוב לידי אחרים שיפגעו במתלונן, ואף ידאג להכנסתו לבית סוהר.

3.

הערעור כולל שני ראשים. האחד, שהמערער לא הבין את מהות ההסדר וסבר כי סוכם בין הצדדים שמלוא עונש המאסר בפועל ירוצה בחופף. האחר, כי העונש מחמיר מדי. באשר לראש הראשון, ניתן היה לדחות את הערעור מן הטעם שהסניגור הנוכחי לא שלח את הודעת הערעור לסניגור הקודם, תוך בקשה כי ימסור את תגובתו לבית המשפט. פרוצדורה זו מעוגנת בפסיקה, והינה חיונית כדי לבחון את טענת הסניגור החדש בערעור שיש לאפשר למרשו לחזור בו מהודאתו על יסוד זה שהאחרון לא הבין ולא הוסברה לו כדבעי מהות ההסדר. כך בית משפט יכול לברר את הטענה, וכך תישמע עמדת הסניגור שהתייצב בערכאה המבררת. מעבר למחדל זה, עיון בפרוטוקול מבהיר שנכח מתורגמן בהליך. עולה כי בישיבה בה הודה המערער בהליך קמא, בשלב בו טענו התובע והסניגור לעונש הייתה התייחסות מפורשת לפרטי ההסדר. למשל, הסניגור ביקש בהליך קמא כי עונש המאסר יוטל באופן שיחפוף את המאסר הנוכחי שמרצה המערער, ולחלופין, ובמידה ובית המשפט ימצא לנכון להוסיף תקופת מאסר במצטבר – שתהיה זו תקופה קצרה. אמנם, בסיום הישיבה הבאה, בה ניתן גזר הדין, טען המערער כי לא הבין את ההסדר. ברם, טיעון זה מאבד מכוחו שכן רק כאשר המערער הבין שבקשת הסניגור לחפיפה מלאה נדחתה ביקש לחזור בו מהודאתו. לאמור, עד לאותו שלב המערער היה מודע לטיב ההסדר ולשיקול הדעת המוענק לבית המשפט – לרבות זאת שההסדר אינו מחייב אותו – ולא הסתייג מההליך. אם כך, נדגיש כי הסדר טיעון אינו "תכנית כבקשתך" לפיה ניתן לשקול את כדאיות ההודאה גם לאחר מתן גזר הדין. לכן, דין ראש זה של הערעור להידחות.

הראש השני הוא, כאמור, כי בית המשפט המחוזי החמיר יתר על המידה בקביעתו לפיה 15 חודשים מתוך עונש המאסר בפועל ירוצו במצטבר. אין מקום לקבל טענה זו: בהינתן העבירה – סחיטה באיומים; נסיבותיה – כלפי נפגע אסיר, גם בהיותו בבית סוהר; הסכומים הכספיים שנדרשו; עברו הפלילי של המערער שכולל 7 הרשעות קודמות, עונשי מאסר ואף הרשעה קודמת בעבירה של סחיטה באיומים, גזר דינו של בית המשפט קמא אינו מחמיר עם המערער, אלא אף מקל עמו במידת מה.

4.

הערעור נדחה.