ע"פ 3346/10 יוסי סעדיה נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ח' כוחן), שלא להורות על עיכוב ביצוע גזר דין שניתן על ידי בית המשפט לתעבורה בתל-אביב (כבוד השופטת ו' דלית), שהרשיע את המערער בנהיגה בזמן פסילה, וגזר עליו עונש של 24 חודשי פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה.

1.

המערער נפסל על-ידי משרד הרישוי מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים (שיטת הניקוד). דבר הפסילה הודע למערער וביום 16.8.09 הפקיד את רישיון הנהיגה במשרד הרישוי. ביום 1.11.09 הוגש נגד המערער כתב אישום, לפיו ביום 18.8.09 נהג בקטנוע בכביש מס' 20 סמוך למחלף השלום ונעצר על ידי שוטרים בגין עבירת תנועה.

המערער הואשם כי נהג בעוד הפסילה בתוקף, ללא רישיון נהיגה תקף וללא ביטוח בר תוקף.

3.

בית המשפט לתעבורה תל-אביב הרשיע את המערער בהעדרו לאחר שנקבע כי הוזמן כדין ולא התייצב לדיון. בית המשפט גזר על המערער 24 חודשי פסילה בפועל מלהחזיק רישיון נהיגה, וכן פסילה על תנאי של 6 חודשים למשך שלוש שנים.

4.

המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו, ולחלופין ביקש לעכב ביצוע גזר הדין ולקבוע דיון במעמד הצדדים. לטענת המערער לא זומן כדין לדיון, שכן ההודעה או ההזמנה הודבקו על דלתה של דירה אחרת בבניין בו הוא מתגורר. משכך ביקש המערער לבטל את פסק הדין שניתן כנגדו. כן טען המערער בתצהיר שצירף לבקשה כי לא נהג בזמן פסילה, שכן ניתנה לו ארכה של שישה חודשים עד תחילת ריצוי תקופת הפסילה. בית המשפט הורה לצרף מסמכים לאימות טענותיו הן באשר להודעה שהודבקה על דלתה של דירה אחרת והן לעניין דחיית ריצוי הפסילה. המערער צרף מסמכים לפיהם מתגורר הוא בדירה מס' 3. בית המשפט מצא שהמסמכים אינם מתייחסים לבקשה, ולפיכך אין בהם תמיכה בטענות המערער.

5.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי, ובמקביל הגיש בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד להחלטה בערעור. בדיון שהתקיים בבקשה הבהיר בא כוחו של המערער כי כאשר התייצב המערער במשרד הרישוי להפקיד רישיונו סבר שניתנה לו אורכה של חצי שנה כפי שנהוג במקרים אלה. עם זאת, הסכים שבמקרים אלה ניתן רישיון זמני. מנגד, הציג בא כוח המשיבה לבית המשפט מסמך על-פיו הפקיד המערער את רישיון הנהיגה יומיים לפני שנתפס נוהג בפסילה. לפיכך טען כי טענתו של המערער לפיה חשב שקיבל ארכה היא טענה בעלמא. עם זאת, הסכים בא-כוח המשיבה כי הזימון לדיון נשלח לכתובת אחרת מזו שבה מתגורר המערער.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, בציינו כי הגם שהמערער לא קיבל זימון כדין ולא היה לו יומו בבית המשפט, הטענה לפיה ניתנה לו ארכה של חצי שנה לפסילה לא הוכחה במסמכים כפי שנתבקש על-ידי בית המשפט. משכך מצא בית המשפט כי סיכויי הערעור קלושים שכן המערער לא הוכיח כי ניתנה לו ארכה לפסילה. כמו כן קבע בית המשפט כי גם בהנחה שבית המשפט ימצא לנכון להקל בעונשו של המערער, תכלית הערעור לא תאויין.

7.

מכאן הערעור שבפני על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את גזר הדין עד להחלטה בערעור. בא-כוח המערער טען כי אין מחלוקת שהזימון לא הגיע לידי המערער ולפיכך לא היה ניתן לשפוט אותו בהעדרו. לטענתו, נמנעה ממנו זכות היסוד להתייצב ולטעון, ולכן אין פסק הדין יכול להישאר על כנו. הסנגור ציין כי הערעור קבוע לחודש יולי.

באת-כוח המדינה טענה מנגד כי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ) מעניק לבית המשפט שיקול דעת לביטול פסק דין בהעדר התייצבות ואין חובה אוטומטית לבטל את פסק הדין. הפרקליטה טענה כי המערער לא הגיש כל מסמך המוכיח את טענת הגנתו המרכזית, גרסתו מופרכת, ולפיכך ברור שלא הורשע אדם חף מפשע. סיכויי הערעור, בהינתן עברו התעבורתי המכביד של המערער, נמוכים ביותר.

7.

דין הערעור להתקבל. סעיף 130(ח) לחסד"פ קובע:

(ח)

נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין גזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין;בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע.

המערער סומך את ערעורו בפני בית המשפט המחוזי על סעיף זה, וטוען כי היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון ולפיכך דין פסק הדין להתבטל. מאחר שהמדינה לכאורה מסכימה לטענה לפיה לא זומן המערער כדין לדיון, הרי שלכאורה יש ממש בטענתו של העורר כי היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו. כמו כן, מאחר שהתנאי שבסעיף לפיו "היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו" עומד בפני עצמו, ואינו מצטבר לתנאי הנוסף המוזכר בסעיף (ראו למשל רע"פ 4549/02 איטליא נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (לא פורסם, 2.10.03)), נראה על פניו כי סיכויי הערעור בעניין זה אינם מבוטלים. אני ערה לטענת המדינה, על בסיסה דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע, לפיה גרסת ההגנה של המערער מופרכת, אך לאור נוסחו של סעיף 130(ח) לחסד"פ ספק אם יש בכך לאיין מסיכויי הערעור.

משכך, ומאחר שהדיון בערעור קבוע כבר לחודש יולי הקרוב, מצאתי כי יש להורות על עיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור שידון בבית המשפט המחוזי.